מרבית הזמן אני שקועה במחשבות. בעיקר על העבר. עדיין לא הצלחתי להכריע אם אנשים זוכרים את עברם, או מעצבים אותו בהווה על פי התודעה הנוכחית שלהם. אבל במקרה הזה אני מבדילה היטב. הפעם הראשונה שיום הזיכרון הדהד אצלי כל כך עמוק היתה לאחר אסון המסוקים. כיתה ז'. ה 4.2.97 נצרב עמוק בתודעה, על סמיכותו ליום האם דאז. שנה אחרי, התאריך עוד התנוסס על המחברות שלי.
כשאתה בתיכון נדמה לך שצה"ל הוא מוסד מקודש וצריך לכבד אותו ולכבד את זכר הנופלים. אבל עם השנים עולות שאלות רבות גם על זיכרון וכבוד החיים. לא המצאתי כלום. אני לא היחידה שחושבת כך. נדמה לי שמלחמת לבנון השנייה חידדה את זה יותר. הקלות שבה שולחים חיילים אל מותם, כשלא באמת ברורה הסיבה או ההתארגנות והתנהלות המלחמה. ולצערנו, כשעולה ההשערה שהסיבה היא שחיתות שלטונית. נכון, לא נכחנו בתהליך קבלת ההחלטות, אבל זה לא מונע מאיתנו לשאול שאלות.
אני לא מצליחה לזכור מתי שמחתי על היציאה מלבנון, כשהיא קרתה, או כששמעתי בחדשות מידי יום על הרוגים בלבנון ובעזה ונזכרתי בימים הארוכים ההם.
יום הזיכרון התשע"ה יתקיים לאחר 'צוק איתן' – מלחמה שבשביל להקטין את מימדיה מכנים אותה ״מבצע״, כנראה. מסביב כולם צעקו "שיכנסו כבר לעזה ושיגמרו שם את העבודה". אני רק רציתי שכל הצווחנים למיניהם (מח"כים ועד ילדות טיפשות) ידרדרו את עצמם בנגמ"ש לא ממוגן פנימה וינווטו את עצמם לדעת בעזה תחתית מנהרה 38 כניסה ב'.
זו היתה סוף שנת ההתנדבות של הסטודנטים שלי, 96 לוחמים לשעבר. חלקם כבר גויסו בצו 8 וחלקם המתינו לצו. את המייל האחרון כתבתי להם כשעוד לא היה ברור לקראת מה אנחנו הולכים והתלבטתי אם להקדיש להם את 'ניו יורק' של שלומי שבן.
בימים הראשונים הייתי מאושרת משיקול הדעת שמפגינה הממשלה, עד לכניסה הקרקעית. אז אתה מתעורר כל בוקר ומתפלל שאין פנים חדשות של הרוגים. ככל שהימים חלפים ברור יותר כמה זה לא נכון. נכון, תפקידם של חיילים הוא להגן על האזרחים ולא להיפך, אבל ברגע שכולם יודעים שבקרוב נשוב לסבב נוסף, כנראה שאני בכל זאת צודקת לדעת עצמי. התחושות לאחר תום המלחמה היו בעיקר שלא קרה דבר מלבד מותם של לא מעט אנשים, ושכולם ממתינים לסבב הבא.
ימי המלחמה עמוסים בסיקור השכול. מרגש, עצוב ומרגש. כך גם ימי הזיכרון שלנו. מספרים סיפורים של ילדים מתים. היום הזה קדוש מדי בשביל להעכיר אותו בשאלות קשות ונוקבות. זה לא הזמן לשאול מדוע נכנסים עם נגמ"ש לא ממוגן ביום ראשון למלחמה כשאיש לא יודע מה מצפה שם. אין מקום לשאול עוד אלף ואחת שאלות הנוגעות לשיקול דעת כזה או אחר, או על נחיצותה של פעולה כזו או אחרת. וביתר ימות השנה גם אין לזה מקום. כלומר, רק אם יש כמה עיתונאים בתחרות על מי יביא את הסיפור, שבעיקר עטוף כסיפור נטול שאלות.
ימי הזיכרון שלנו מלאים בסיפורים שהיו יכולים להיגמר אחרת. המציאות לא מוצאת לזה מקום במהלך השנה, כמו ניצולי השואה ויום השואה. למרות זאת, יש הבדל בין היומיים האלו, שמפרידים ביניהם שבעה ימים ורצף היסטורי של עם – הצלחנו לפרוץ את מחסום הממלכתיות שעטף את יום השואה, ולצד הנצחת ששת מיליוני הנספים, הצלחנו לייצר שיח על מצבם העגום של הניצולים החיים בינינו – צעד שעדיין לא עשינו לעבר יום הזיכרון.
// בת אל מור
