אפשר ללמוד הרבה על בן אדם לפי המשפחה שלו.
אני מרבה לפקוד את בית הוריי בצפון וללא ספק הייתי מגדיר את עצמי כבחור מאוד משפחתי. כזה שנהנה מאוד בחיק המשפחה שלו ומקפיד על קשר הדוק עם ההורים והאחים שלי.
הקשר הזה מבוסס על סבלנות, תקשורת, הערכה הדדית והמון קופסאות של אוכל עם השם שלי עליהן.
סופי השבוע אצל ההורים שלי הם מלון חמישה כוכבים עם פנסיון מלא פלוס הטבות סיעודיות שונות. זה דיי מצחיק (עצוב?) שבעודי מתקרב בצעדיי ענק לגיל 32 אני עדיין יכול להעביר סוף שבוע שלם, על הספה בסלון, לבוש בטרנינג בצבע בז' שבקושי עולה עליי, קבור מתחת לפוך, רואה טלוויזיה ומקבל אספקת גלידה, תה ופיצוחים על בסיס שעתי.
מדובר בחוויה גריאטרית מענגת.
התחושה אצל ההורים היא התחושה הכי נוחה שיש בעולם.
הדירה שלי בתל אביב היא "הדירה שלי", אבל הדירה של ההורים היא "הבית" וזה נכון בכל כך הרבה מובנים שונים.
החל מהריהוט שגדלת איתו ואתה יודע לזהות כל כתם וקמט בו לפי תקופות בחיים, דרך הצורה שבה ההורים שלך אוהבים שהבית מסודר, הקיפול של המצעים, הארגון של הארונות, המגנטים על המקרר. כל פריט טומן בחובו כל כך הרבה זכרונות..
בצד מונחת גיטרה קלאסית בת 15 שנה. כשהייתי קטן הייתי כותב הרבה. בעיקר שירים. הייתי מתיישב בפארקים בכרמיאל עם גיטרה על הגב ומנגן ושר שירים לעצמי או לקבוצה של אנשים שהיו מתגודדים למשמע הצלילים ומבקשים ״תשים לי אייל גולן״ כאילו אני רדיו טייפ דאבל קאסט. תמיד גם היו את הילדות שהיו ממש משקיעות, מבקשות שאחזור על שירים פעמיים והיה מתפלק להם מדי פעם מילמולים שאכתוב להן שיר.
זה לא קרה.
מאז שהתחלתי לכתוב בלוג, בחורות שאני פוגש רוצות שאכתוב עליהן בלוג. כאילו זה פשוט, כאילו אני מכיר אותן, כאילו אין עוד כמה אנשים בעולם הזה שיש מצב שאכתוב עליהם קודם. בקיצור, פעם חשבתי שנשים רוצות אותי בשביל הגוף, מסתבר שהן רוצות אותי בשביל הגופן…
ממש ליד פינת האוכל מפוזרים הצעצועים של האחיינית המדהימה שלי, עפרי. לא יכול להסביר כמה אני אוהב את הדבר הקטן והמדבר בלי הפסקה הזה.
אהבה זו לא מילה גסה
אני זוכר שכשהיא הייתה בת כמה חודשים בודדים באתי לשחק איתה בצהריי שישי. נשכבתי על משטח ההפעלה שלה, מוזיקה מרגיעה של ילדים ברקע, עפרי סוקרת אותי מלמעלה למטה בהלם מוחלט מהזר שחדר למשטח שלה. היה פשוט מדהים לראות אותה. שעה קלה אחרי זה אחותי מנערת אותי משינה עמוקה בעוד עפרי מנסה להרכיב אוכל מהשערות שלי בידיים. פתאום רשלנות של הורים ששוכחים ילדים נשמעת לי הרבה יותר סבירה…
גם יש המון משפטים שחוזרים על עצמם בכל ביקור שכזה.
למשל, תמיד כשקר לי בבית אבא שלי יגיד לי שאם קר לי אז שאשים מעיל. אפילו כש-40 מעלות בחוץ.
כשחם לי בבית הוא יגיד לי לפתוח חלון. כשאגיד לו שהחלון כבר פתוח אז הוא יגיד לי שאני בטח צריך לסגור אותו…
תכירו, דוד זוארץ, אמן שינה
אמא שלי תמיד תגיד שהיא הכינה את האוכל הספציפי שנמצא על השולחן במיוחד בשבילי (ולא משנה מתי היא הכינה אותו או אם אני אוהב את המאכל הזה בכלל). אני אקח ביס אחד ולפני שהוא יגיע ללשון שלי היא תגיד לי את המשפט הכי בלתי אפשרי לסתירה בעולם כולו "נכון שיצא לי טעים?". לך תתמודד עם זה בצורה שלא תפגע בך כשיחלקו את הצוואה…
שבוע אחרי יום המשפחה כל מה שנותר לי לעשות הוא להגיד להורים שלי (אחותי ואחי זה פוסט אחד שלם בפני עצמו) שאני אוהב אותם. אהבה אמיתית, כנה וענקית. כזאת שמתוחזקת על גבי כל כך הרבה שנים. שנטולת אגו ותחרותיות ומבוססת על העובדה והתובנה שברורה לכולנו – אני פשוט לא יודע לבשל.
// טמיר זוארץ