הפייסבוק שלי התמלא בקטינים. זה קרה בלי כוונה מוקדמת. הדרכתי במחנה קיץ, הדרכתי נוער בקיבוץ, הדרכתי במחנה בחול וזה פשוט קרה. לרוב אני לא זוכרת שהם שם, מאחורי המסך… מתבוננים וקוראים מה אני מפרסמת. לעיתים אני נזכרת. נכנסת לחרדה קלה, חושבת למחוק את כולם ועוצרת.
זה מעלה הרבה שאלות. למחוק אותם? להשאיר אותם? ואם אני משאירה, והם רואים את הכל, זה לא יכול ליצור קטע לא נעים? שחלילה אכתוב משהו על סקס, על לסביות, על אלכוהול, והנפש העדינה שלהם תתערער?! ואז אני מזכירה לעצמי לתת לנערים יותר קרדיט. הם חכמים מאוד! אבל זה עדיין מפחיד ומעלה שאלות, אם נגיד אני חוזרת שנה הבאה להדריך, זה יכול להיות קצת הזוי. כי הם ידעו עליי כמעט הכל. מה עשיתי כל השנה, הרגלי האכילה, השתייה, ימים טובים וימים קצת פחות- זה כל שם. כתוב, מוצג לראווה. ואם לא בפייסבוק- באינסטגרם, ואם לא שם אז כאן. המחשבות הכי רגישות שלי.
ועוד קצת, כשאסיים את התואר, אכנס לאחד (או יותר) מבתי הספר וכל תלמיד או הורה או מנהל שרק ירצה יחפש "טל עוז" בגוגל וימצא כל כך הרבה, דברים שאני גאה בהם, דברים שקצת פחות. וכבר שמענו על המורים שפיטרו אותם בגלל תמונה בפייסבוק או משהו שהם כתבו\ אמרו והוצא מהקשר (אדם ורטה) אז נכון שברוב המקרים מדובר במשהו קיצוני יחסית כמו מורה שהייתה בפלייבוי או הייתה חשפנית, אבל יש מקרים גם פחות קיצוניים, כמו מורה אמן שהעבודות שלו מיניות ותלמידים ראו את העבודות. וזה מפחיד. ואם מה שאני כותבת, מפרסמת, מציירת, מצלמת, יצא מההקשר? ואם תלמידים יבינו את הדברים שכתבתי לא כמו שהתכוונתי, או חלילה ישתמשו בחומרים שלי נגדי?
אני בטוחה שגם יכולים להיווצר דברים טובים מזה. כבר עכשיו אני רואה איך קורים דברים חיוביים, כמה חניכים שהיו לי וכתבו לי שהם מעריכים אותי על האומץ שלי, או שהם גאים בי על דברים שעברתי. אולי זה גם קצת מעודד אותם. אולי זה מציג אותי כבנאדם אמיתי, עם מחשבות, עם רגשות, עם חוויות, עם טעויות. אני אנושית. ואולי זה מראה שזה בסדר לעשות טעויות, וזה בסדר להתלבט והכל בסדר. הטעויות והלבטים לא הופכים אותנו לאנשים טובים פחות. ואולי בסוף נגדל ונהיה אנשים נורמליים.
לא תמיד הייתי מי שאני היום. וכמוהם היה לי קשה, והיו לי לבטים וכעסים ותחושות רעות על עצמי, כיאה לכל נערה מתבגרת. וגם היום יש לי לבטים וכעסים ותחושות רעות על עצמי, לא כמו שהיו כשהייתי קטנה. היום רוב הזמן יש תחושות טובות על עצמי וביטחון וכוחות וגאווה. זה מזכיר לי את הפרוייקט המקסים הזה ביו טיוב של it gets better.. שגייז מספרים את הסיפור שלהם, כמה היה קשה להם פעם וכמה היום טוב להם. וזה נכון בכל האספקטים של החיים, לא רק לילד הומוסקסואל, זה באמת נעשה טוב יותר. הרי בילדות כל דבר שקורה נראה כמו סוף העולם או לחילופין כמו הדבר הכי כיף בחיים. קיצוני לכאן ולכאן.
אני מקווה שאמשיך להראות לאנשים, לא רק לבני נוער, שזה בסדר, בסדר להיות אחר, בסדר לשאול שאלות, בסדר לחפור, בסדר להחמיא לעצמך, בסדר לרדת על עצמך, בסדר להיות קצת אחר בכל יום, בסדר לעצור לפעמים, בסדר לא לדעת מה להיות כשתגדל, בסדר להתמודד עם עצמך, בסדר לטעות ובסדר לחפש תשובות.
בסדר ולגיטימי.
// טל עוז