למצוא שותף, למצוא זמן, למצוא שקט. למצוא, למצוא, למצוא. ימי החיפושים לא מפסיקים. בכל פעם הם מתדפקים על הדלת שלי, מאיימים להפוך לשבועות, להצטבר לחודשים, להתפרס על פני שנים ארוכות. בלילות אני מזהירה אותם שלא יפריעו לחלומות שלי. אני מדברת אליהם כמו לפרחים דקים. תהיו חזקים בפני הרוחות, אני מבקשת. לפעמים אני לא בטוחה שהם שומעים אותי. אני משקה אותם בטיפות כחולות של תקוות. מזכירה להם שזה רק האמצע, עוד לא הסוף. בקרוב אני אמצא. עוד מעט ואני שם.
אחד בא ואחד הולך. הדלת נפתחת ונסגרת. השאלות חוזרות על עצמן, ברורות וידועות, רק הפנים מתחלפות. בשלב מסוים אני מפסיקה לעקוב. מתבלבלת בשמות ובסיפורים האישיים. יש יותר מדי אנשים. יותר מדי בקשות. יותר מדי ציפיות. צריך לתאם ולקבוע. צריך לשריין. מילה מצחיקה לשריין. מילה מצחיקה וכואבת. עכשיו אני בונה את השריון שלי מחדש. שכבות גיאולוגיות של הסקת מסקנות ובסוף, רק אני יכולה להגן עליי באמת.
לכל אחד יש חלון משלו. תבוא ב19:15. תבוא ב18:30. תבוא ב21:30, בעצם עדיף ב22:00. היום אי אפשר לבוא, מצטערת. אולי מחר. מאיפה אתה? בן כמה? במה עוסק? מעשן? לא, אני לא. גרת פעם עם שותפים? תתקשר אליי כשתהיה בסביבה. אתה פה? אני פותחת לך את הדלת. בוא, אני אעשה לך סיור בבית. זה החדר שלי. תודה, גם אני אוהבת את העיצוב. הארון הזה נשאר, המיטה עוזבת. איזה בושם זה? דונה קארן, התפוח הירוק. זה האמבטיה והשירותים. כן, יש ג'קוזי. יש דוד שמש ואפילו טיימר. זה המטבח, זה הסלון, זה החלון וזאת הפינה האהובה עליי בבית.
בבוקר אני אוהבת לשבת פה, לפתוח את התריסים עד הסוף, לתת לכל האור להיכנס פנימה, לשטוף את העיניים בירוק של העץ. הכי כיף לשתות ככה את הקפה, לקרוא ולכתוב. אתה רוצה לשתות משהו? קר או חם? יש גם עוגיות. כן, יש גם מים. כן, יש לנו מדיח. הוצאות? בסביבות ה500, תלוי בצריכה. תלוי בתקופה. תלוי בעונה. תלוי בך. כמה זה יוצא בחודש? אתה יכול לחשב. טוב אז נהיה בקשר. לא, אין לי טבלה. תשאיר לי את הטלפון שלך ואני אזכור אותך. אני זוכרת אנשים ופרטים קטנים שקרו לפני שנים ואף אחד כבר לא זוכר. אני זוכרת את הדברים שאמורים לשכוח.
אחר כך הדלת נסגרת. אני צונחת על הספה ומרגישה פחד אמיתי. בקרוב אצטרך לקבל החלטה. התמזל מזלי ועד עכשיו היה לי שותף נדיר אבל מה יהיה הלאה? איך אפשר לבחור בזר מוחלט שיהפוך להיות האדם הכי קרוב? הקירות אצלי בדירה לא שותקים, הם עונים: איך האדם הכי קרוב אלייך הצליח להפוך את עצמו לזר מוחלט? לפעמים האבנים צודקות והלב טועה.
ארבעה חודשים אחורה, גם אני חיפשתי דירה. הייתי אז בעולם אחר לגמרי ואם מישהו היה פותח את ספר הטלפונים שלי הוא היה מוצא שם עשרות אנשי קשר עם שמות משפחה של רחובות בתל אביב. הוא בטח היה חושב לעצמו שזה נורא מצחיק אבל אני באותה תקופה רק בכיתי. ראיתי המון דירות אבל לא היה שם בית. כבר הייתי על סף ייאוש ואז מצאתי דירה מדהימה ושותף מקסים. דן ואני התחלנו כזרים מוחלטים וכמו בדירות שותפים רבות בעיר הזאת, הקשר בינינו יכל להסתכם בלחלוק את אותה כתובת ולשלם חשבונות אבל לשמחתי זה היה הרבה מעבר. יותר ממה שידע או הבין, הנוכחות של דן עזרה לי להתגבר על הפרידה שעברתי, לאסוף ולגלות כוחות חדשים. אני שמחה בשבילו שהוא עובר לגור עם החברה ובטוחה שעוד נשמור על קשר.
כעבור שבועיים מפרכים, תם מסע החיפושים והפחד נעלם כלא היה. במקומו הגיעה התרגשות גדולה. מצאתי שותף איכותי ביותר, מוטי, ובעוד חמישה ימים בדיוק הוא ייכנס לדירה. הוא לא בדיוק זר מוחלט אלא ידיד קרוב של חברה טובה ויקרה מדרום אמריקה שלשמחתי חידשתי איתה את הקשר בזכות מסע החיפושים הזה בדיוק. אני יודעת כבר מעכשיו שיהיה לנו כיף בדירה ותקופה חדשה באוויר. דלת נסגרת ודלת נפתחת.
זה הלילה הראשון שלי בחדר החדש ואני לא נרדמת. בינתיים העברתי רק את המיטה אבל בשבוע הקרוב הכל עומד להשתנות. אני אוהבת מעגלים שנסגרים בטבעיות, כמו שהתחילו. אני אוהבת כשזרים מוחלטים הופכים לקרובים אלייך ביותר ולא ההפך. אני אוהבת פרידות פשוטות, כמו משב רוח קריר על הפנים, כמו אנשים מתפזרים בתחנת רכבת, כמו סיפור שקוראים בלב ואז חוזרים אחורה וקוראים את אותה פסקה שוב ושוב רק כי מתגעגעים. אני אוהבת את הכתובת שלי ויום אחד גם היא תתחלף ותהיה לה סיבה טובה. אני אוהבת שינויים, קטנים, גדולים, מטלטלים, זה גורם לי להיות יצירתית. זה מאיר לי את הדרך.
// הגר לדרברג