אותיות אלקטרוניות אדומות נוצצות אלי מלוח הטיסות המתחלף. אני בוהה במקומות האקזוטיים עד שפרנקפורט, לונדון, טוקיו ורומא נהיות לכתם ענק וצפוף, ותוהה אם בגלגול הקודם הייתי היפית, אם בגלגול הבא אהיה דיילת והאם בגלגול הזה אזכה לצאת משדה התעופה המחורבן של קייב שנכפה עלינו בקונקשן ולהגיע ליעד שלשמו התכנסנו: אמסטרדם.
התשובה לשאלה האחרונה, לפחות, היא: כן! קרה, יפה, מיוחדת, אלגנטית, משוחררת, ועוד המון אותיות שלא הצלחתי להפוך למילים כי הייתי עסוקה בלפלוט: "וואו וואו וואו" נגלתה אלינו העיר בשלל צבעיה, ועשתה לי ריקוד קטן בלב.
אני מגלה שאני מסוגלת לשבת על גדות התעלות היפות של אמסטרדם במשך שעות. הבתים הגבוהים והעתיקים, המים הרגועים האלה, הצליל של הסירה השטה במים.. זה כמו מדיטציה, ואני בטוחה שיש לזה אותו אפקט כמו לג׳וינט שלא הצלחתי לעשן.
יש לי מצלמת וידיאו פרטית בעין וקבצים דיגיטליים בראש.
בפריים: פאב. קרני שמש חזקות מטילות אור רך על הכניסה. פוסטרים ענקיים של ג׳ים מוריסון, ספרות זולה והביטלס מרוחים על הקירות. המצלמה גולשת בין הכסאות, מתרוממת למעלה, קלוז אפ על הברמן, הוא מציע לזוג נחמד את הבירה המקומית, הזוג הנחמד מחליף מבטים ומחייך, שלושתם צוחקים.
וואלה, אנחנו יפים מהצד.
בכלל, נראה שהדאגה היחידה של האנשים כאן היא אם ישימו להם יותר מדי מיונז בצ'יפס. כולם מחייכים, צוחקים, שותים בירות לנצח, רוכבים על האופניים הצבעוניות שלהם, חולפים על פניי בדיווש קליל, הלב שלהם קל קל קל ושלי כבד כבד כבד.
אני כועסת על עצמי שאני נותנת לכל הדאגות שלי להתמקם לי בנוחות על הכתף ולא שולחת אותן לשוט בנהר האמסטל. אבל אני לא מצליחה, כי היום, ביקום המקביל שנקרא מדינת ישראל, יש בחירות, והפיד שלי מלא התלהמות וכעס.
אני זורקת את האייפון לתיק, ומרגישה, קצת, לרגע חומק, אושר על כך שהזהות שלי מטושטשת עכשיו, שאני סתם עוד זוג רגליים משוטטות ונטולות לאום במדינה זרה.
יום למחרת אנחנו משתרכים בתור הלא נגמר לבית אנה פרנק, והזהות שלי, זו שניסיתי קצת לשכוח, מכה בי במלוא הטלאי הצהוב שבה.
כי התור הזה, הבית הזה, העתיק הזה, המסתורי הזה, שאוצר בתוכו את עצב העולם, הבית הזה שהיה קרקע פוריה לאחד ממסמכי השואה המרתקים והעצובים שיש – הוא קצת שלי. אנחנו ועוד עשרות אנשים מספרד, הונגריה וארצות הברית משוטטים בחדרים האלה – אבל השואה הזאת שלי.
כי אני יהודיה.
אז כשאנחנו יוצאים מהבית ויושבים בבית קפה, אני מסתכלת על התעלה היפה שצילמתי לפני שנכנסנו.
בשנים שקדמו למלחמה זה היה הנוף של אנה, יכול להיות שהיא בהתה במים האלה בדיוק כפי שאני עושה עכשיו, ואני עצובה עליה. עצובה על המים האלה שנהיו עכורים בעיני, שראו זוועות ולא הטביעו את המבצעים שלהם. עצובה על ילדה קטנה שההורים שלה סימנו בקיר את קצב הגדילה שלה, וקיוו שהקו האחרון יהיה גבוה הרבה יותר מהקו שבו הכול נעצר. מנפש עשירה אחת נותרה מסגרת עץ ובה כמה קווים, ANNA, 1.59. שם. מספר. בבית אחד באמסטרדם, בדירת מסתור עם חלונות אטומים וחלומות גדולים.
אני דומעת ולא נעים לי. מאחורי זכוכית דקה, המבט שלי נודד הלאה, אל האנשים שהולכים ברחוב לפני. מצטלמים, מחייכים, מלקקים גלידה – שוב, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום שלהם שאני מרגישה יותר מתמיד שאני לא שותפה לה. שהגורל שלי אחר. או לפחות יכל להיות כזה אם שנת הלידה שלי הייתה 1930.
יומיים אחרי אנחנו חוזרים לארץ, ובלילה, באפילת המונית שמחזירה אותנו לירושלים, החדשות של חצות מצפצפות לי באוזן.
ביבי ניצח, ילדה נדרסה, כלכלה במשבר, קו העוני, קו העושר, קו האושר. כלום לא השתנה.
אני מניחה את המזוודה בפתח הדירה ומחפשת את המפתח, משאירה מאחורי חמישה ימים יפים ועיניים גדולות של ילדה אחת קטנה. עיניים שחוזרות אלי עכשיו, חודש אחרי.
אני מדליקה לכבודך נר היום, אחת מתוך שישה מליון. הנפש שלך רוקדת אלי מתוך השלהבת המרצדת, תודה שנתת לנו הצצה אליה.
// קורל כהן
