"Oh Ballak, believe me, I love you too much", המשפט הזה הוא אחד ממשפטי האהבה הכי יפים שנאמרו לי אי פעם. בטח שמגבר. אפריקאי. בן 40. נשוי פלוס אחת.
מייקל אדג' אווקומפה, האיש שביקש שאאמין לו כי הוא אכן אוהב אותי יותר מדי, לא היה ניצול שואה. גם לא הייתה לו אימא בת לניצולי שואה עם סבתא רבתא שצועקת בלילות בגלל הסיוטים, ולא סבתא ניצולת שואה שהתחבאה במשך שנתיים במחסן תפוחי אדמה מתחת לרצפה ועד היום לא מרגישה חום או קור בכפות הידיים. ועדיין, מייקל היה אדם אדיר, מצחיק, מלא שמחת חיים. וכל זאת על רקע סיטואציית חייו שתיתפס כבעייתית בעיניו של כל מתבונן סביר. מייקל הגיע לכאן בשביל לעבוד ולשלוח כסף הביתה, לגאנה. עבדתי אתו במטבח של מסעדה באילת כשהייתי בן 16. אתו ועם חבורה של כ-15 מהגרי עבודה גנאים כמותו.
אותה חבורה אפריקאית חסרת מזל ומלאת שמחת חיים, הייתה החבורה שכפי שאני מבין היום, עיצבה את תפיסת העולם שלי בכל הנוגע ליחס לשונה, קבלת הזר וכבוד לאדם. הם אלו שלימדו אותי, במעשים, רק במעשים, איך מקבלים את הזר, את השונה. ושם אני הייתי השונה. כשהייתי במסעדה איתם, והיו אלה שעות ארוכות במטבח, הייתי חלק מהם.
ואז, באחד המבצעים הגדולים שערכה משטרת ההגירה, הם נתפסו וגורשו, בזה אחר זה. אני זוכר את היום שאחרי התפיסה של מייקל, את אשתו מגיעה למסעדה עם הילדה, מייללת בבכי, כי לקחו אותו.
אני מתעלם לרגע מההשלכות "ההרסניות" שהיו להישארותם של מייקל ודומיו על הכלכלה הישראלית (כאשר במקומם הביאו חבורה אחרת, של סינים, נניח).
אני רוצה שנתרכז בצד האנושי של הסיפור הזה – אישה בארץ זרה, בוכה על בעלה שנכלא ועומד להיות מגורש. הצד האנושי, זה שעושה אותנו עצובים. זוכרים אותו?
מתוך עמוד הפייסבוק גזענים שמדכאים אותי
אני לא יודע איפה הצד האנושי שלנו בזמן האחרון. נראה לי שהוא נעלם.
התבהמנו.
אנחנו נמצאים עכשיו באחד הימים העצובים בתקופה בת החודשיים, החוזרת מדי שנה, בה אנו מציינים את ארבעת ניסיונות ההכחדה שלנו, שלושה ישנים ואחד שהולך ומתעדכן מדי יום. וביום שכזה אני לא יכול שלא לחשוב לעצמי, איך זה שעם שהיה כה נרדף, מדוכא, לא רצוי, עם שבמשך דורות ניסו לגדוע… איך זה שהעם הזה לא מראה את הצד האנושי שלו יותר? ושלאחרונה הצד האנושי שלו מטושטש, במקרה הטוב.
נכון, זה לא כולם, יש אנשים בכל מקום בארץ, בכל מגזר ומעמד, שאינם כאלה. ועדיין, אל תגידו לי שאתם לא מרגישים איך אנחנו מאבדים את זה. איך הצד האנושי שלנו הולך ונמחק. אל תגידו לי שכשאתם קוראים טוקבקים בהם מדברים על בני עמים אחרים כפי שמדברים, ואין זה משנה אם הם ערבים, סודנים או אריתראים, לא מתהפכת לכם הבטן. אל תגידו לי שכשההסתה חצתה גבולות בימי קדם הבחירות, לא קיוויתם שכל הסיפור הזה לא ייצא החוצה, לעולם. אל תגידו לי שאתם לא שמים לב.
תקראו את התגובות בתמונות כאן. תראו את התמונה – "כאן לא מעסיקים ערבים".
אני מצטער, כל ההצדקות שבעולם, כל ההשוואות ליחס לו זוכים ערבים בסוריה, או סודנים באוסטרליה, פשוט לא עושות את העבודה. אני לא מתעלם מקיומן של בעיות חמורות הדורשות פתרון באמצעים רציונאליים, אבל זה לא קשור לעניין האנושי. מה שחשוב בהקשר הזה, זו האווירה במרחב הציבורי, המילים הארסיות שנאמרות ונכתבות, התחושה הזו, שכולנו מרגישים וקצת מתביישים והרבה מקווים שאנחנו רק מתבלבלים, שבאמת איבדנו את הצד האנושי, שבאמת הפכנו קהי חושים.
לימדו אותנו לזכור ולא לשכוח. היום זה נראה שאנחנו זוכרים את המאורעות, אבל שכחנו את הלקח. וזה החלק שחשוב היה לזכור.
// ברק קאופמן
