לא חוויתי הרבה אבל בחיים, עם זאת אני חושבת שהוגן לומר שבכל פעם שהחלטת לעזוב אותי ולחזור אלי למדתי את חמשת שלבי האבל על בשרי.
בהתחלה ההכחשה כמובן, אני מספרת לעצמי כמה שזה רק עוד קושי ואנחנו נעבור אותו, נתגבר עליו כמו תמיד ואז אני אחזור לזרועותייך ותכרבל אותי ותנשק אותי ותספר לי כמה שאתה אוהב.
במובן מסוים ההכחשה זה החלק הכי כואב כי התת מודע חזק יותר והמציאות לא מרפה.
ואז מגיע הכעס, והו, כמה שאני כועסת ואני רוצה שתדע כמה רע עשית, כמה פגעת והכאבת וכמה זה מכעיס אותי שנתתי לך את ההזדמנות לפגוע בי שוב ושוב ושוב ושוב אינספור פעמים.
וכמה מכעיס אותי שגרמת לי להאמין לך ולהאמין בך ולהאמין בנו ובעתיד הלא קיים שלנו.
ומכעיס אותי שפירקת אותי לגורמים, השארת אותי עירומה והלכת.
אחרי שנתתי הכל וחשפתי הכל ושחררתי הכל והאמנתי.
ואני כועסת כי אני אוהבת בן אדם כמוך שעושה לי ועשה לי כל כך רע.
ולא משנה כמה מילים תגיד, לא מעניין אותי שלא התכוונת ושלא רצית ושלא חשבת.
אני כועסת כי אתה פחדן וכי שאבת ממני את כל האומץ ועשית בי מה שרצית כמו פלסטלינה.
המיקוח די מבלבל, המיקוח זה השלב שבו אני עושה שטות כמו לשלוח לך הודעת "אני מתגעגעת אלייך".
אני יודעת שגם אתה מתגעגע אלי ואני יודעת שאני אקבל את התשובה שאני רוצה והיא תעשה לי טוב לשניה אחת בלבד ואני אתחיל לחשוב שאולי יש עתיד ואולי יש מצב ואולי עוד תתחרט ותחשוב שאני טובה לך.
ובערך אחרי שניה אני מבינה שזה לא הולך לשום מקום, כמו שזה לא הלך מלכתחילה.
דיכאון וקבלה אצלי נעים בהרמוניה.
רגע אחד אני עצובה, עצובה, עצובה, עצובה.
מתחילה לבכות בכל רגע נתון והלב פיזית כואב, באמת, הוא כואב פיזית כמו שריר שנתפס ולא משחרר.
כשאני נזכרת בשם שלך, בפנים שלך, בידיים שלך, בסקס שלך.
כשאני מבינה שבאמת לא אוהב אף אחד כמו שאהבתי אותך, כמו שאני אוהבת אותך,
כמו שכל כך הרבה שנים אתה היית ואתה תהיה ואתה העבר והעתיד וההווה.
וכמה זה עצוב שזה פשוט לא היה לך מספיק.
פשוט לא הייתי חשובה מספיק, נוכחת מספיק, מחויבת מספיק, נאמנה מספיק או יפה מספיק אפילו שבאמת ניסיתי הכל, אני נשבעת.
הקבלה מגיעה ממקום אחר.
סוג של רגיעה, שנגמר הסרט הזה, נגמרה הקרוסלה הרגשית עליה רכבתי בשנים האחרונות,
נגמר הסבל הקיצוני והאושר הקיצוני. ופתאום נפתחות העיניים ואני נזכרת בשיחות ישנות שניהלנו.
שיחות בהן אמרתי לך בלי סוף: "אתה הולך לפגוע בי, אתה הולך לשבור לי את הלב".
וידעתי וגם אתה ידעת אבל לא חשבת כי זה נוח לא לחשוב כשהסקס טוב וכשאני שם נוכחת,
נחשפת בפנייך על כל חלקיי.
נוח, פתאום לא היה לך נוח.
פתאום זה היה קשה לך וחשבת על השלכות ופתאום אני מצאתי את עצמי בתחתית,
בתחתית העדיפויות, בתחתית הרשימה, בסוף, אחרונה.
ואתה רוצה לייפות את זה? בבקשה. זה יגרום לך להרגיש טוב? אין בעיה.
אבל המציאות לא תשתנה, בייב.
עשית מה שרצית, מה שהיה לך טוב באותו רגע עם הבנה מלאה שאני לא האחת ושזה יגמר ושתכאיב לי.
אני מתחילה לקבל ולהחלים.
ואתה? עדיין בהכחשה, חמישה שלבים עוד לפנייך, ותכל'ס? מגיע לך.
// לודה גרקו
