אני מעולה בהתחלות. הן מעניינות אותי, מאתגרות, אני בוחנת, שואלת שאלות ומתייעצת עם כל העולם ואשתו. רק שהעולם במקרה שלי עוד לא נשוי. יש לי אינסוף סיפורי התחלות. הם תמיד הכי מעניינים, תמיד פיקנטיים, מתחילים בצורה הכי לא שגרתית כדי שיהיה משהו לספר לנכדים.
הנה למשל, ההתחלה הבאה שלי. השכן שלי מלמעלה. רק לגלגל את זה על הלשון עושה לי משהו מיוחד. בינתיים נפגשנו רק כמה פעמים במקרה. ופעמיים לא במקרה. מיוזמתי. כן, בדרך כלל ההתחלות שלי מתחילות ביוזמתי. אני לא מאלה שבקרוב יקרה להם משהו טוב. אני הולכת ויוצרת את הדבר הטוב הבא.
אז פעם אחת הייתי צריכה ניירכסף-ניילוןנצמד-כוססוכר-אבקתאפייה או שקר כזה או אחר. זה הניב שיחה קלילה של רבע שעה וחזרה לבישולים. בפעם השנייה הייתי חייבת לספר לו על איזה הופעת מחווה לאריק, כי כבר הבנתי שהוא אוהב אותו (חדר מדרגות משותף לעיתים זה דווקא חיובי). מפה יצא בילוי של שעה ושיחה קולחת.
סליחה? יש לך במקרה סוכר?
בפעם השלישית כבר אזרתי אומץ. זרקתי על עצמי משהו ועליתי למעלה עם בקבוק יין. דפיקה מהוססת, חצי האזנה לנסות להבין מה קורה מאחורי הדלת ודפיקה קצת יותר אסרטיבית….
אין תשובה.
הוא לא היה בבית.
אבל איזה סיפור התחלה יפה זה היה יכול להיות?
מאז נתקלנו עוד פעם או פעמיים, אבל אני מבחינתי כבר עשיתי צעד. זה שהוא לא יודע עליו פחות משנה.
אז כן, התחלות. "הן תמיד גם סוף, של תקופה עוברת שאתך נשארת…" אז כמו שאני טובה בהתחלות ככה הסופים שלי באים בבת אחת. ההתחלה תמיד מרגשת, ואז יש איזשהו שלב שזה עובר הילוך. אנחנו כבר לא על הילוך ראשון עם טורים בשמיים, אלא פתאום עלינו הילוך והמנוע נרגע. זה שלב בעייתי, עלול להתפתח לשני כיוונים. או שאני בבת אחת מאבדת עניין ואין דרך חזרה. או, האופציה הפחות שכיחה, שאיכשהו זה עובר חלק ופתאום אנחנו בנסיעה בקצב נעים עם הראש מחוץ לחלון והרוח מבדרת את שערי. טוב, נראה לי עפתי פה על המטאפורה.
הסופים האלה באמת אף פעם לא קלים. אני מנסה להיות כנה עם עצמי וזה הכי קשה בעולם. מנסה לא לתת לשטויות לבלבל אותי אבל זה הכי קל בעולם. וכשזה עובר את נקודת האל-חזור, אין שום דבר כמעט שיכול לשנות את דעתי. הקלילות חסרת הפשרות שלי הולכת לאיבוד, אני מנתחת יותר מידי, מנסה לבדוק למה כבר לא בא לי. ואין לי תשובות. לפעמים יש לי ואני מסתירה אותן מעצמי. לפעמים אני פוטרת את עצמי במשפט האל מותי: כשיש ספק אין ספק. אבל מעטות הפעמים שאני מוצאת את עצמי בנסיעה איטית אל עבר השקיעה.
ואז, אם אני לא חתכתי, אז הם חותכים. אבל זה כבר לפוסט של האיש הכחול.
אז אני חושבת, התחלות הן קצת כמו חלב שרותח. אפשר לעמוד ולבהות בו ולחכות שהוא יגיע לטמפרטורה המדויקת, אבל דווקא בשנייה שתוריד את המבט הוא יבעבע ויעלה על גדותיו פתאום בבת אחת. אפשר להציל חלב שרתח אם תפסת את זה בזמן. מותר גם להגיד שזה פשוט לא טעים. אולי פשוט לא צריך להרתיח חלב ובטח שלא להשוות אותו למערכות יחסים.
אני אמשיך להיות אופטימית וליצור לעצמי סיטואציות שאולי ייצרו התחלות.
ואם השכן יקרא את זה? נו, זה יכולה להיות אחלה התחלה.
//שירה פריגת