הרי את משובשת

אני לא רוצה להתחתן!
הנה, אמרתי את זה.
אני מאמינה שהזוגיות שאני רוצה לא כרוכה בשמלה לבנה וחותמת מהרבנות.
פעם כמעט התחתנתי.
אם לדייק, פעם כמעט הייתי גרושה לפני גיל 26.
אני לא אומרת שהוא היה רע, הוא פשוט טוב בשביל מישהי אחרת, לא בשבילי.
זה לא עוד סיפור על אהבה נכזבת,
זו רק עוד פרספקטיבה על זוגיות ועל החרא הזה של אהבה בכל מחיר.

הכל התחיל כשנסעתי באוטובוס ומישהי דיברה בנייד כאילו ממש חשוב לה שכולם ישמעו אותה.
אני הגברתי את המוזיקה באוזניות, אבל כשהתחלף השיר שמעתי אותה אומרת: "את לא מבינה כמה הוא השתנה בשבילי".
פה עלתה לי התהייה: למה אנחנו צריכים להשתנות בשביל מי שאנחנו אוהבים?
אין מצב שרק אני מתאהבת גם בחסרונות של אנשים, הרי גם לי יש כאלה שבא לי שיאהבו בי.
אני לא אומרת שאם הוא משאיר חתיכות ציפורניים על המיטה או זורק גרביים על הרצפה לא צריך להעיר לו, אבל אם אמא שלו היא החברה הכי טובה שלו – זה באופי שלו, אין כניסה!
תישארי מחוץ לספק חברות ספק תסביך אדיפוס הזה.

אני מכירה מישהו שנמצא בזוגיות הכי אומללה שראיתי.
זוגיות שמורכבת ממריבות, חוסר פירגון וצביעות, אבל יש אהבה.
העיקר שיש אהבה, ולא משנה אם היא בין שני אנשים שפשוט רגילים לחיות ביחד או סתם פוחדים להישאר לבד.
אני לא רווקה מרירה. אני באמת מעדיפה לא לאהוב בכלל מאשר שתהיה לי אהבה אומללה.
גם אני אהבתי פעם בכל מחיר, המחיר הזה היה בעיקר האושר שלי.
לא רציתי לשנות אותו, רציתי רק שקצת ישים לב אליי.
אבל מתישהו הבנתי שאני לא ממש אוהבת את האופי שלו, אז היה לי יותר קל לקום וללכת מאשר להישאר ולנסות לשנות.
אנחנו לא "פרויקט" של אף אחד, אבל אנחנו מתישהו הופכים לכאלה כי אנחנו מעדיפים להתאים את עצמנו בשם האהבה מאשר להישאר לבד.
נכון, זוגיות כרוכה בהרבה ויתורים, אבל אם זה על עצמי, אז ביי.

אני לפעמים חושבת מה היה קורה לו הייתי נשארת.
בטח הייתי שותקת הרבה ומקשיבה המון, מתחזקת את הבית ואת חשבון הבנק,
הולכת לישון עם גבר שאני אוהבת אבל לא מסוגלת לסבול, יוצאת מהבית כשהוא עוד במיטה וחוזרת כשהוא שרוע על הספה עם שאיפות גדולות ומעשים קטנים.
אחר כך היינו מתחתנים באירוע דל-תקציב עם 100 מוזמנים אבל הייתה לי שמלה אדומה מטורפת ומגבעת טיפשית וכל הקונספט היה לקוח ממוחו של לואיס קרול.
ואבא שלי בטח היה מאושר שהתינוקת הקטנה שלו מתחתנת ויאללה תביאו לי נכד כבר, אני לא אחיה עוד הרבה זמן, ואני עוד לא הייתי מוכנה אבל רצינו לשמח את ההורים ולהחיות את האהבה האומללה שלנו אז היינו מביאים אחד והחלוקה בוודאי לא הייתה שווה ומתישהו הייתי מרגישה שרק אני בתוך זה והוא היה נוזף בי על כמה גבוה הוא מכוון ושזה דורש ממנו המון אז אני לא יכולה לדרוש אחרת, ואז בטח כבר לא הייתי רוצה שהילד יגדל עם האמא האומללה והמשובשת שהפכתי להיות אז הייתי קמה והולכת יחד איתו, לטובתו.

וכך בגיל 24 ויתרתי על הטבעת כשהבנתי שאהבה זה לא הכל,
שלקחת פרויקט או להיות אחד אולי עובד בשביל אנשים אחרים, אבל לא בשבילי.
שאם אף אחד לא יתאהב בחסרונות שלי (או לפחות יקבל אותם) ואני לא בשלו, כנראה אשאר לבד.
ושדווקא בסדר לי לבד, כל עוד אני לא משובשת בטבעת זו.

// לולה