דודה שלי גרה במושב ובחופשות פסח הייתי הולכת להתארח אצלה. שואפת קצת אויר לולים ורפתות צלול, נוסעת על אופניים בירידות במהירויות שיא ובעיקר-משפשפת (היי! אני יודעת מה עובר לכם בראש, שובבים!). היא אמא לשלושה בנים שמנקים טוב יותר מכל אישה מרוקאית – גזעני, שוביניסטי ועדיין, הכל אמת.
היינו משלבים כוחות והופכים את הבית לנקי יותר מהבפנים של בקבוק האקונומיקה. וכמו בהגדה של פסח ככה היו חולפים לי ימי החופש האביביים;
השבוע שלפני ערב חג שמייצג את תקופת שהייתם של בני ישראל במצרים, תקופת העבדות (כל קשר בין דודה שלי לפרעה מקרי בהחלט). קוקו מנקות, כפכפים שהיו מסגירים את מיקומי שחלילה לא אברח ולהשלמת המראה הייתי מצטיידת בדלי, סקוטש' וידיי סבתא מקומטות בניחוח לימון, כך היה מתחיל עוד יום שכלל ארגון מחדש בארונות המטבח, הברקת הפאנלים בסלון, אבק במזנון, אפילו את טביעות האצבעות על הקיר הייתי מנקה.
מתוך 9gag
ואז היה מגיע ערב חג, בשבילו עבדנו כל כך קשה, הינה כאן הכל נגמר. פחחח ברור שלא!, כמו בימים ההם שפרעה אמר למשה שהם חופשיים ואז החליט שבעצם ביום שלישי לא בא לו, כך הייתה ניצתת בי תקווה שהפעם הכל יבוא על מקומו בשלום, אכלתי, שתיתי, צחקתי ואז נקראתי לפנות את השולחן, לייבש את הכלים או לטאטא את הבית ושוב מצאתי עצמי במצב הקודם.
אחרי תקופה שנדמתה כנצח היה מגיע היום המיוחל, המימונה, וידעתי שהגעתי לארץ המובטחת.
מופלטות בכל מקום, מייק קארוצ'י ברקע וכמה חברים אשכנזים מוכי הלם תרבות.
ככה הייתי מעבירה את פסח קופצת מעבדות לחירות, מיותר לציין שמעולם לא אהבתי את החלק של הניקיונות, גם קריאת ההגדה הייתה מייגעת, למרות שלשמוע סיפור בעברית וגם במרוקאית זה קורע מצחוק, בעיקר אם זה הסיפור על כיפה אדומה ולא על יציאת מצרים, כל פסח דוד שלי מתבלבל, כי אצלנו מעדיפים שלא לספור כמה כוסות יין שתינו אלא רק כמה ארגזים.
כל הסדר הזה מרגיש לי תמיד כמו בלגן שלם וזה באמת ככה, שקיות של בגדים שמעבירים הלאה, תמונות שירדו מהקיר, שטיחים שנחים על המעקה במרפסת, אפילו החורף נותן כיף לקיץ ומסדר לנו מזג אויר לא החלטי ואת המחוגים בשעון.
האמת היא שאני בלגניסטית אם תיכנסו אליי לחדר, תבינו. אם תיכנסו אליי לראש (כי תמיד רציתי אנשים קטנים בפנים) תבינו אף יותר, הכל מעורבב צבעים ומילים, אמיתות ושקרים, קולות מבחוץ ואלה שבפנים. אז הפסח הזה אני שולחת את הנפש שלי למושב ומתחילה לנקות, אני מעלה את כל ההחלטות הארוכות למדף העליון של החורף ומורידה את המחשבות הקלילות למדף של הקיץ כדי שיהיו נגישות יותר, מלבינה את השקרים ומורידה את האבק שהצטבר לי על הלב.
למרות שעכשיו כל הניקיון הזה רק מעלה לי בחילה של ריח לימוני ומכתים לי את החולצה בכלור, אני יודעת שהוא הכרחי ויותר מזה כשיגיע היום האחרון של הניקיונות, כשפרעה ישחרר את בני ישראל, כשאהיה חופשייה וקלה יותר מכל הזבל שזרקתי בדרך, אמא תגיש לי מופלטה מפוצצת בדבש ותה נענע ואני אדע שעכשיו יש לי מקום להכניס בלגן חדש לחיים, כי בפסח הבא אני שוב אשפשף.
// רחלי קרחי
