מי בכלל רוצה לסדר. הסדר הכי טוב הוא שהכל בבלגן. כי כשיש לי בלגן בחדר יש לי סדר בראש. הבלגן מאפשר לי לראות הכל, לדעת מה יש סביבי. לא צריך לפתוח מגרות ולא לבדוק בתיקיות. הכל על פני השטח.
בכלל כל האקט הזה של "לסדר" ו"לנקות" ממש מאוס. כי לא משנה כמה תסדר ותנקה, זה הרי יתבלגן ויתלכלך ואז צריך שוב לסדר ולנקות וחוזר חלילה. אני מעדיפה את הבלגן שלי קבוע. כל מה שאני משתמשת בו אני מחזירה למקום אחרי השימוש. שזה כביכול תכונה של אנשים מסודרים. אבל אני לא, אני מחזירה את הבלגן שלי למקום.
כי לבלגן שלי יש מקום מאוד ברור. לפעמים זה לא במקום ה"נכון". אבל זה המקום שלו. לפחות לאותו זמן. כי לפעמים דברים מוצאים את עצמם במקומות אחרים ופתאום המקומות האלה יותר מתאימים. אז מה זה חשוב מה המקום שלהם.
זה מבולגן, אני יודעת. לפעמים כבר אי אפשר לשאת את זה. ואז אני חייבת קצת לסדר. אבל זה תמיד קצת קצת. כל פעם חלק אחר. כל פעם משהו אחר על המוקד. לפעמים זה ניקיון הרצפה – הבסיס להכל, לפעמים רק לארגן את הסלון שיהיה נעים להכניס אורחים. לפעמים לסדר את הארון, שיהיה לי עם מה ללכת ולפעמים אני אפילו זורקת דברים.
כשזורקים דברים יש אשליה של להתחיל מחדש, מאפס, מ"נקי". אבל האמת היא שהדברים האלה תמיד יהיו איפשהו ברקע. תמיד אזכר שהיה לי את זה פעם, לפעמים זה אפילו יהיה לי חסר. ובכל זאת, הם מגזימים לי את הבלגן. הם סתם שם, ללא שימוש, ללא צורך להיות מוחשיים כדי להישאר בזיכרון. אז יאללה לסל וחסל.
או למחזור. לשימוש של מישהו אחר. כי ידוע ש"זבל של אחת הוא אוצר לאחרת". וזה הכי קשה. פתאום לראות משהו שהיה שלי על מישהי אחרת. או לדעת שמה שזה לא יהיה מקבל עכשיו יחס שונה, אולי יותר טוב. ואני צריכה ללמוד לשחרר מהדברים האלה. הם כבר לא שלי. לא בבלגן שלי.
יש לי מספיק בלגן משלי כדי שלא אצטרך לאגור. והאוגרים הם הכי מסודרים, הם חייבים להיות. אני לא רוצה להיות אוגר. או שרקן. אפילו לא חזיר ים. עדיף לי לחדש את הבלגן שלי בדברים שעוד אין בהם משקעים. שמתאימים לי לשאר הבלגן שקורה לי בחיים.
אם אני מוצאת את עצמי משקיעה ומסדרת את החוץ, כנראה שיש לי בלגן בראש. בלגן ששום דבר לא יכול לעזור לו. ואז אין ברירה, אלא לשים מחרוזת נייניטז או לתת לאהובה עוזרי וזהבה בן להתחיל ולזוהר ושי צברי להמשיך, להתנתק מהבלגן בפנים ולנסות ולסדר את הבלגן בחוץ.
אני מתחילה בכעס על עצמי שאני כזאת בלגניסטית. מאשימה את כל העולם חוץ ממני במצב הזה. ממשיכה בייאוש שזה בחיים לא יסתדר ולמה לא עובד לי הקטע עם הנקישה באצבעות. ואז אחרי כמה שירים שמה לב שאני בקצב טוב. מתקדמת.
בסוף אני מוצאת את עצמי בבית נקי ומסודר, לא מוצאת שום דבר, אבל שמה לב שלאט לאט נהיה לי נקי גם מבפנים. והבלגן כבר לא מוגזם אלא חוזר למימדים ברי התמודדות. דבר דבר אני מזיזה ומחזירה למקום. המקום שלו בתוך הבלאגן שלי שפתאום שוב נראה לי מסודר ומוכר.
// שירה פריגת
