דה גויה, פרנסיסקו, דלקרואה, גתה, יוג'ין, טרנר, וורדסוורת'… מסתבר שאנחנו יחד באותה סירה. הדמיון שלנו לא כפוף לחוקים, לאיפוק רגשי, לחוקיות העומדת בבסיס העולם. ואני יכולה להתרגש עד עמקי נשמתי מסמטה, כיכר, מכניסה לבית מגורים, מעולם נסתר מן העין המוביל למקום חדש ומרתק. אני יודעת, אני רומנטית מדי, לא בפן הקיצ'י, אלא כחולמת, כמדמיינת ללא הרף, משוחררת במחשבות מחוקי ההיגיון והסדר לחלוטין. מודעת לכמיהה הרומנטית בי למעין עולם יפה של דימויים שליקטתי מכל מיני מקומות ומקורות.
הסופרים הרומנטיים במאה ה-19 הדגישו את חופש הביטוי, והציירים הרומנטיים השתמשו בצבעים יותר נועזים ובהירים והעדיפו תנועה דינאמית על פוזות חינניות ומאוזנות. הרומנטיקה העלתה על נס את האינדיבידואליזם הפרטיקולרי, כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. החיים מציאותיים מדי. אז אני חולמת. האמת העצובה היא שהעולם כפי שהוא משתקף בתודעה שלנו הוא לרוב מקום די חדגוני, מלא בהתמודדויות וטעם של קלקר.
כשאני מדמיינת את פריז אני חושבת על סרט של ז'אן-לוק גודאר, ופס קול של אדית פיאף מלווה אותי לאורך השהות שם, יין אדום, בתי קפה, שיטוטים בפארק מונסו המכושף, שבוע האופנה, אמנות אימפרסיוניסטית, לשבת על גדות הסן ולחכות למוזה. כן כנראה שחוץ מרומנטיקנית, אני גם פרנקופילית. אבל מה עושה את פאריס למה שהיא עבורי? מה מושך בה כל כך? ויקטור הוגו, שגלה מצרפת מולדתו למשך 19 שנים, כתב ממקום גלותו: "פאריס, בהיותה רעיון ועיר בעת ובעונה אחת, נוכחת בכל מקום. פאריס שייכת לפריסאים, ושייכת לעולם. גם אם היו רוצים להחלים ממנה, לא היו יכולים".
ואיך אפשר בכלל להחלים מחלום? פריז היא לרקוד על הגשר החדש עם ה"נאהבים בפריז", פריז היא לאכול בקפה דה פלור בשדרת סן ז'רמן עם סארטר, פיקאסו וסימון דה בובואר, פריז היא לסייר בגני ורסאי כמו "בחצות בפריז" ולדבר על אהבה, אומנות ופילוסופיה, פריז היא לצעוד בקלילות בשכונת מונמרטר בעקבות אמלי פולן המיוחדת שנהנת מההנאות הקטנות בחייה ופריז היא לרוץ במוזיאון הלובר כמו "החולמים" של ברנרדו ברטלוצ'י. משוררים, סופרים, ציירים, במאים ואנשי רוח צרפתים וזרים, אשר חיו וחלמו בפריז. דרכם ניתן להציץ, ולו לרגע, לנבכי מחשבתם ולחוות את פריז, במובן רגשי חדש.
מתוך עמוד הפייסבוק Angus and Julia Stone
וכשהחיים מציאותיים אין כמו להגשים חלומות אבודים, קטנים ככל שיהיו. אז אני טסה לפריז באביב, להופעה של אנגוס וג'וליה סטון. זה אומר מבחינתי שאני הופכת את חיי ליצירה אסתטית שמעוגנת בערכים שלי, בדברים שאותם אני מוצאת כמלאי עניין ויופי. האח והאחות האוסטרלים נותנים לי שירים שהם בעצם סיפורים וכל פעם מחדש הייחוד של הקול המגוון הרך-צלול-מלנכולי-מלאכי של ג'וליה ואנגוס יחד עם המנגינה וההרמוניה שולחים אותי למסע חדש. ואצלי בראש, הרפתקאות וחלומות מתערבבים בצבעים מסחררים וערמת פנטזיות ואידיאלים מקיפה אותי, תוך כדי המודעות הקודרת לפער הגדול בין הפנטזיה למציאות.
אבל אני? אני אופטימית. כי אולי ג'וליה תשיר לי שיר ואנגוס יביא את הצ'ייסרים, אולי וודי אלן יביים יום אחד את הסרט שאני חיה בו ואולי יום אחד אני אגור בעליית גג בפריז ואכתוב ללא הרף במכונה כתיבה ישנה, אעשן סיגריות צרפתיות, אשתה יין אדום מחבל בורדו ואהיה אבודה בחברת משוררים וציירים בבתי קפה במדינה זרה, באופן טוב, מלנכולי, ייחודי, שובה לב…
// נורית בלו
