בדצמבר של שנת 2014 הגעתי לקצה, עבדתי בעבודה שלא אהבתי, הייתי בזוגיות שגרמה סבל לשנינו, עליתי במשקל בצורה לא הגיונית, והרגשתי שהחיים שלי הולכים בכיוון אחד, למטה.
הגעתי למצב הזה כי חייתי את החיים שלי מתוך פחד, פחדתי שאם אתפטר מהעבודה אכנס לחובות ולא אמצא עבודה טובה יותר, ובסוף זה יהיה לחינם. פחדתי שאם אפרד מבן הזוג שלי אחרי שלוש שנים, לא אדע איך לחיות את החיים ויותר מזה – שאפגע בו, כי עדיין אהבתי אותו, והוא אותי. פחדתי תמיד אחיה חיים חסרי סיפוק שבהם אני אקום כל בוקר עם תחושת כבדות וחוסר חשק לצאת מהבית, ואחזור הביתה עם תחושה נוראה אפילו יותר.
כל החיים שלי השתדלתי לעשות את הבחירות הנכונות, גם אם חלקן בסוף התבררו להיות טעויות, תמיד רציתי להיות על במה, להצחיק, לשחק ולשיר ולרקוד, אבל חייתי את חיי כשכל מי שחינך אותי המליץ לי להתרחק מלעשות מה שאני אוהב ולבחור את מה שייתן לי עתיד בטוח, אבל זה לא יצר את האפקט המתבקש, כי בסוף לא החלטתי עם הלב אך גם לא עם הראש, הבחירות תמיד הגיעו מהאמצע, אבל לא האמצע המאוזן, אלא האמצע הלא החלטי.
במקום ללמוד משחק, למדתי קולנוע "עדיף ללמוד קודם איך העניינים עובדים מאחורי המצלמה, לשחקנים אין ביטחון תעסוקתי". במקום להתגייס לתיאטרון צה"ל הלכתי ליחידת ההסרטה ונהניתי מאד, ולמדתי המון, והצלחתי מאד, אבל בסופו של יום לא הייתי מאושר. אחרי שהשתחררתי כל מה שרציתי לעשות היה לעזוב את הבית, כדי למצוא את החופש האמיתי שלי, אז מצאתי עבודה ברשות גדולה, שהכניסה לי משכורת קבועה, ובלי לשים לב, נכנסתי לכלא חדש.
Chris Lasher on flickr
וככה מאז, כל שנתיים אני מוצא לי כלא חדש, לאו דווקא מקומות שרע לי בהם, אבל מקומות שבהם תחושת הביטחון הכלכלי והתעסוקתי שומרת אותי במצב קבוע של "לא מאושר", ולא הצלחתי גם להתקדם בעבודות האלה, לא משנה כמה טוב הייתי בתפקיד, או כמה אהבו אותי. לא משנה אם הייתי מרזה או משמין, בזוגיות נהדרת או בבדידות, תמיד הייתי "לא מאושר".
ובדצמבר 2014 סוף סוף נשבר לי. הרגשתי שאם אני נשאר באותו מקום, אני אפגע בעצמי או בסובבים אותי, ולא ממקום דרמטי מוגזם, אלא באמת מתסכול עמוק ופולשני, שהתחפר לי בבשר ורוקן אותי מאנרגיות. הגיע הרגע לעשות משהו שלא עשיתי מעולם.
קודם התפטרתי, לא ממקום כועס או עצבני, אלא מתוך תחושת הבנה ששם לא אמצא את עצמי מאושר וגם לא אהפוך לעשיר. לאחר מכן ישבתי עם בן הזוג והסכמנו שכדי שנוכל להתפתח ולממש את עצמנו, אנו חייבים להיפרד, ואז עזבתי את הדירה, וככה מצאתי את עצמי, בשלהי גיל 28, מחוסר עבודה, ללא בית או קרקע מתחת לרגליים, לבד מול מה שצופן לי העתיד ועם הבטחה אחת – מהיום, אני בוחר רק במה שעושה לי טוב.
תוך שלושה חודשים מצאתי את עצמי במקום עבודה מדהים, שבו אני מביא את היכולות שלי לביטוי בדרכים שלא ניתנו לי בעבר, השגתי את ההזדמנות לכתוב באתר הכי מדהים בעולם (אההמ…), ואפילו התמודדתי עם אחד הפחדים הגדולים שלי והשתתפתי בערב במה פתוחה בסטנד אפ פקטורי של קבוצת "תעשה לי לייב", ודווקא עכשיו כשאני שוקל הכי הרבה ששקלתי בחיי, כשאני מתמודד עם הלבד שלי בפעם הראשונה באמת בחיי, כשאני במהלך החודשים הראשונים של עבודה חדשה, כשהכל לא כל כך ברור, דווקא עכשיו אני מאושר, כי אני סוף סוף עושה את מה שאני יודע שנכון לי, אני סוף סוף בבית.
// מור מנזלי
