בס"ד
יש פוסטים שאני כותבת ובמשך כל התהליך אני שומעת את אותו שיר ביוטיוב בריפיט עד שמסתיים הפוסט ואפשר לערוך אותו. אחר כך אני מסיימת ושולחת דרך ג'י מייל לוחצת על הקאפסלוק ואז על האות M, מיד מופיע הכיתוב MAVEZE אני לוחצת אנטר ותמיד מקווה שיהיה מי שיקרא את הבולשיט שעובר לי במוח פעם בשבועיים.
אני חייבת להודות שבמשך שנים כתיבת בלוג נתפסה בעיני כאקט אנוכי של אדם המרוכז בעצמו ומונע מיניקת תשומת לב מהסביבה לגבי קיומו.
או בקיצור א-ג-ו.
בעידן שלנו זה לא לגמרי טעות אבל זה גם ממש לא נכון. דווקא היכולת לצאת החוצה עם כל הצ'ימידן שלך (וכמובן שבכל תיק יש כיסים פנימיים שלא חייבים לחשוף) זה אומץ אמיתי.
לאחרונה התחלתי קורס כתיבה יוצרת, זאת הפעם הראשונה שאני עושה משהו על מנת להגשים חלום רק שלא ידעתי כמה קשה זה הולך להיות. בשיעור השני היה עלינו להעלות זכרונות מהעבר עד לפרטים הקטנים ביותר. אולי כולם התיחסו לשיעורי הבית כרגיל אבל בשבילי רק המחשבה עליהם הייתה סיוט.
רובכם לא יודעים מה זה P.T.S.D, בעברית – הפרעת דחק פוסט טראומטית שנגרמת עקב טראומות כמו תאונות, אונס, התעללות נפשית איום על החיים על השפיות או על איבר מסוים בגוף. זו תופעה המוכרת לרוב בקרב חיילים ומכונה גם הלם קרב. בקיצור מערבי זריז תסמיני פוסט טראומה מופיעים לרוב שלושה חודשים לאחר האירוע, בהזנחה של שנים היא עלולה להתפתח למחלות נפש אחרות כמו דכאון קליני ומאניה דפרסיה או לגרום להחמרה של התסמינים.
את התרגיל עשיתי בהתיעצות עם מנשה הפסיכולוג ואיש הרוח המהמם שמדריך אותי ובפעם הראשונה גיליתי דבר מדהים: שבחיים שלי יש טוב.
והטוב הזה שגיליתי הוא כל כך פשוט ולא מסובך יש כמוהו בערימות, טוב שהוא אין סופי ואם רק אבחר בו הוא יוכל להיות חלק ממני.
מתוך עמוד הפייסבוק: fractal enlightment.
זה לא מובן מאליו, מבחינתי סארומן היה צריך לאכול לגנדאלף את הראש ושגרגמל סוף סוף יכין מרק דרדסים. במשך שנים רציתי ששרדר ינצח את צבי הנינג'ה, שמרקו יהיה מאפיונר או נרקומן ושהטרולים יאכלו את טוב טוב הגמד. שיקרה משהו, קצת אקשן.
אבל עכשיו אני רוצה שנילס יעוף על האווזה ויכנס באמא של שו-שו השועל, לי נמאס.
נמאס לי מהפחד להיות מי שאני באמת מהבושה בעצמי ובחיים שעברתי, נמאס לי לסחוב בתיק הזה את הרגשות אשמה ואת השדים שברחו מהארון.
זאת פעם ראשונה שאני רוצה באמת שהטוב ינצח.
חופש זה תודעה וזה לא רחוק: "כי לא בשמים היא אלא בפיך ובלבבך לעשותו".
כשהבנתי שבחיים יש כל כך הרבה אפשרויות, שהם יכולים להיות מעניינים ומרגשים, החיים יכולים להיות הרפתקה עצומה אבל תלוי מי חי אותם. אגו זאת לא מילה גסה זאת בסך הכל הילדה הקטנה בתוכי שרוצה שאתייחס אליה.
מזכיר לי משפט אינדיאני שאומר "If your ego is not your amoigo than it stinks”.
דרך תרגיל הכתיבה הבנתי שדווקא האירועים הקשים ביותר בחיי הם אלו שהצמיחו את הפירות הכי יפים, ולימדו אותי את התובנות החשובות והעמוקות שמנחות אותי.
"בפיך", כשאתה מדבר על מה שאתה מרגיש, ו"בלבבך" – כשאתה מרגיש מחובר למילים שיוצאות ממך אז אתה יכול לשחרר את הלב שלך מהכלא ולהיות חופשי.
// גלי אסתר אמגר