מיותר להגיד שגם אני מתגעגע אליו, אבל יש מידה מסויימת של ציניות, מידה מסויימת של צביעות בכולם של כולם הזה.
הפייסבוק מפוצץ בפוסטים מלאים בדמעות וירטואליות בלי הרבה משמעות, מה באמת אנחנו זוכרים ממנו? את מי באמת הכרנו? דרך השירים, ההופעות, הסיפורים, המשפחה, איך כולנו פתאום נזכרנו בו, לפתע, אחרי שיותר מ- 20 שנה הוא ישב בבית ולא הופיע?
לא יודע, משהו בפופולריות הזו של האבל פשוט מרגיש לי לא אמיתי, קצת מזכיר לי את ההופעה של ליאונרד כהן שבה היו עשרות אלפי אנשים שהתחברו ביחד לאותו השיר, אותו השיר, שרק אני ורק אני התחברתי אליו.
אולי קשה לי לקבל את זה שהשיר לא נכתב בשבילי, ואולי קשה לי לקבל את זה שבשבוע שעבר התעסקנו בפרשה אחרת לגמרי, שהסעירה מדינה שלמה, באופן אבסורדי, יותר מהפצצה האטומית שקורמת עור וגידים באירן.
קיים בי געגוע קל, נוסטלגי לעבר, לימים שבהם הבכי היה טיפה יותר אמיתי וטיפה פחות ציני, אולי אני מתגעגע לתקופה אחרת שבה דברים היו טיפה יותר ברורים, כשהאמת הייתה כתובה ולא
נחבאת בין השורות.
אולי זה אני, אולי פעם ראיתי את הדברים כמו שהם, בלי לחפש משמעות נוספת והיום גם אני הפכתי לחיה צינית ורודפת רייטינג, לא על גבם של אחרים אני אומר.
אולי העובדה שהוא כבר לא פה, היא עדות למשהו שכבר לא יחזור, המשהו הזה שכולנו כל כך היינו רוצים לחזור אליו, לא בטוח שזאת תמימות, אבל זו בהחלט תחושה של משהו אחר, שרצינו לאחוז בו, להשאיר אותו, אבל אנחנו כבר לא יודעים לזהות אותו וגם אם נראה אותו לא נדע איך להגיב לו.
בכל אופן, הוא כבר לא.
//לירון בן יעקב