לפחות שלוש שנים שלא דיברנו. אני לא בדיוק זוכרת למה, אבל כנראה ששם חצית את הגבול שמתחת כל-כך הרבה שנים. היית אדם קשה כל חייך ולא סתם נשארת רווקה עד גיל שבעים, אותו את אוטוטו חוגגת. אין הרבה אנשים מהם חסכת את מה שאת חושבת עליהם לאורך השנים, פשוט כי הפילטר הזה שיש למרבית בני האדם בין המוח לפה, אצלך לא קיים.
כשהייתי קטנה את היית אהבת חיי. כמעט כל שבוע הייתי ישנה אצלך ואהבתי אותך אהבה גדולה, עד שהתבגרתי ומשהו השתבש בדרך. כשהיית מעליבה או זורקת איזו הערה נבזית, הייתי בין האנשים הבודדים שעונים לך- כי כזאת אני, לא מסוגלת להישאר חייבת, ולכן גם היחידה שבאמת הוציאה אותך מהכלים. במבט לשאריות ההיסטוריה שנשמרו באלבומים, התמונות שלך מגלות אישה יפיפייה, בלונדינית עם עיניים כחולות, רזה, חטובה ומטופחת למשעי. כזאת שמעולם לא יתפסו אותה בלי אודם על השפתיים. יש לך מזל שמילים לא עוברות בתמונות…
מתוך עמוד הפייסבוק: Urban Street Art
ביום ההולדת שישים של אמא עשית הצגה גדולה, ולא הרבה זמן אחריה הגיע "המפץ הגדול" והברוגז. מחקת אותי כאילו שמעולם לא הייתי קיימת. לא שאלת עליי ולא הזכרת את שמי עוד מאז. אפילו ביום ההוא, שראיתי אותך במקרה ברחוב הארזים, אמרת לי שלום קר כזה, כאילו שאנחנו לא מכירות.
תקופה ארוכה לא הייתה בי את היכולת להכיל את הכאב של אף אדם אחר שהוא לא אני. הייתי שקועה בעצמי בחודשים האחרונים ודיכאון קל השתלט עליי. אני לא יודעת אם ריחמתי על עצמי על השגרה המעיקה שאני נמצאת בה, על העובדה שאני לא יכולה כרגע להגשים את עצמי כמו שאני רוצה או אולי על זוגיות שלא מגיעה, אבל העצב והצער השתלטו עליי והמצבר שלי היה מרוקן מדלק לחלוטין. בלית ברירה, עם העיסוק החדש בבית שכולל לא מעט אותך, נאלצתי גם אני לדחוק את עצמי לפינה. את רואה? למרות שלא מעט שנים לא הסתדרנו, עדיין אכפת לי.
מתוך האתר: UNSPLASH
אחרי שלוש שנים נפגשנו שוב. חיבקתי אותך, את השלד שנשאר ממך. הפסקת לצבוע את השיער והפסקת להתאפר. הפכת לקליפה של עצמך. בהתחלה לא הייתי מוכנה לשמוע עליך, בטח שלא לראות שוב את פניך, אבל עוד סיפור ועוד מידע על מצבך המדרדר, בסופו של דבר גם ריככו את הלב שלי, שלא היה בו הרבה מקום בשבילך. כשנפגשנו, הסתכלתי אל תוך העיניים הכחולות והגדולות שלך, שקיבלו את המבט הזה הבוהה, בדיוק כמו שהיה לסבתא לפני שנפטרה.
אני משתוקקת לדעת מה עובר לך שם בראש. איך זה מרגיש לחיות בבניין רב הקומות הזה שבגוף שלך, שבו מנורה אחר מנורה בכל אחד מהחדרים פשוט נשרפת ונכבית לאיטה? אני תוהה אם את שמה לב שמשהו בך שונה, אם את מבינה מה קורה לך. אני רוצה לדעת, אבל אין דרך לשאול. את כבר לא את, והמעט שנשאר מהמוח שלך לא משאיר מקום לכעסים או למתחים שהיו בינינו. שוב ושוב עולות בי מחשבות של אשמה לגבי היחס שלי להתנהגות שלך. יכול להיות שאת חולה כבר הרבה זמן והמחלה היא זאת שבכלל דיברה מהפה שלך.
נכבית כמו אורות בבניין רב קומות. מתוך האתר: UNSPLASH
לפעמים, הסיטואציה הנוראית שנפלה עליך לא יכולה שלא להעלות בי מחשבות ופחדים לעתידי שלי. הבטחתי לעצמי שאם יבוא היום שבו יתגלה שגם לי יש אלצהיימר, זה גם יהיה היום האחרון שלי בעולם. הילדים שלי יצטרכו לסחוב אותי עד לשוויץ, או ליער ירושלים מבחינתי, ולהפטר ממני בדרך כזאת או אחרת. גם את אמרת את זה דודה.
ולפעמים, אחרי שאת חוזרת על אותו הסיפור בפעם החמישים ולמרות שאת אדם כל-כך לא פשוט אפילו עכשיו, אני רק רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר, שאני שוב מאחורייך למרות הכל, אולי תמיד הייתי.
// אורלי נמט