העבר יכול להיות כתם, כזה שנדבק לנשמה, משאיר סימנים בלתי נראים ובולטים לעין בו זמנית. לפני כמעט שלוש שנים החלטתי שאני צריכה להתנקות. מאז, החיים שלי מורכבים מרצף של מקלחות. מדי פעם אני עוצרת כדי להתייבש בצל או ליד תנור, אבל מיד לאחר שהתייבשתי אני קופצת למקלחת הבאה. עם כל מקלחת אני מצליחה לטשטש מעט יותר כתמים כאלו ואחרים שדבקו בי עם השנים. בהתחלה הכתמים היו חזקים ממני, נראו כמו כתמי יין אדום, אך כהים ומרוכזים מהם. ניסיתי להתכחש ולהתעלם מהם, לגרד אותם, לכעוס עליהם שהם הורסים את חיי. מלבד עוד כאב ועוד כתמים, המלחמה הזאת לא הותירה לי דבר מלבד העייפות.
מדף הפייסבוק Urban Street Art
לפני שנתיים, לאחר מלחמה עקובה מדם, בסופה נותרתי חסרת כוחות בתחתית דלי הספונג'ה, הבנתי שאני עושה משהו לא נכון, אם הכתמים מנצחים אותי במלחמה שאני יזמתי, פעם אחר פעם. החלטתי לנקוט בגישה חדשה. התחלתי לנקות, הפעם ניקיון יסודי.
הכנתי את חומרי הניקוי, המגב, המטאטא. הכנתי את הלופה, הסבון, השמפו. הכנתי קצת כסף בצד, למקרה ואגלה חומר ניקוי חדש לו אזדקק במהלך הניקיון. הכנתי את עצמי לתהליך ארוך. יצאתי לדרך. פחדתי, אבל מילאתי אמבט מלא סבון וצללתי.
בהתחלה לא הצלחתי להסיר את הכתמים העיקשים, שמצדם אפילו לא הראו כוונה להתחיל להיטשטש, גם לא במעט. עוד מקלחת ועוד כביסה ועוד קצת סבון, אפילו אקונומיקה. הכתמים סרבו להימחק. אחרי תסכולים עמוקים ובלתי נגמרים, ששאבו ממני כוחות וגרמו ליובש של עור הידיים, למדתי ללבוש את הכתמים שלי. עדיין לא בגאווה אך כבר לא בבושה. אלה הסימנים שאני חיה, שיש לי עבר ולכן גם יש לי הווה ועתיד. למדתי לקבל ולחבק אותם. מדי פעם לפעם עלתה בי השנאה והסלידה מהכתמים שליוו אותי, אבל אחרי סשן מהיר, כזה שלוקחים בו יותר מדי שמפו והוא זולג מהראש ומצליח לשרוף קצת את העיניים, הגעתי תמיד לאותה המסקנה. הבנתי שאולי הם לא אסטטיים, אבל הם שלי.
אחרי שלמדתי לקבל את הכתמים שלי, שפעם עשו לי את החיים הרבה יותר קשים, הצלחתי להתמקד בדברים שהם יותר מהכתם. הצלחתי להתמקד בצורות היפות שכתם בודד יצר לי על העור. פרח ופרפר וכוכב צצו, למרבה ההפתעה. התחושה שקיבלתי דמתה ללשכב על הדשא ולצפות בעננים יוצרים צורות בשמיים. מצאתי את היופי בכתמים, אומנם רק בחלקם, אבל הם כבר לא היו עוד סתם כתמים, הם היו סימני דרך. הצורות המוזרות עדיין היו אדומות ובוהקות, אך נוסף להם קסם. קסם חזק וצובט. כזה שפספסתי בפעמים הקודמות בהן העזתי להציץ בהם, כאשר המבטים היו קצרים ומלאי פחד.
עם הזמן גם הכתמים הכי עיקשים החלו להיטשטש. בכל פעם במעט. עם הזמן התחוור לי שכשהפסקתי להילחם בכתמים והתחלתי לאהוב אותם כחלק ממני, הם הפסיקו לצרוב לי בעיניים, הם הפסיקו להיות כל כך מפחידים וגדולים. הם התחילו לאבד מאדמומיותם. לאט למדתי שהכתמים אף פעם לא נעלמים לחלוטין. לפעמים נשארת נקודה קטנה שמודיעה "כאן היה פעם כתם", לפעמים זאת צלקת מכוערת שהתחבאה. אבל אלו הנקודות והצלקות שלי.
אני אמשיך להתקלח ולנקות את הכתמים. אני אמשיך ללמוד לחבק את הכתמים אותם אני לא מצליחה לנקות יותר. אני אמשיך לנסות לקבל ולא להכנע לשנאת הכתמים שעולה מדי פעם ופעם. הם שלי והם כבר לא מפחידים אותי כמו פעם. היום, כשניצחון הוא כבר לא המטרה, מצאתי לי את הדרך להביס ולאמץ את הכתמים.
// לינור סקוטלסקי
