עשרים שנה גרתי במשק שמונים וחמש. שמאלה בכיכר ואז שמאלה בצומת טי. בבית הכי יפה במושב, עם הגינה הכי יפה במושב. לא אמרתי בו את המילה הראשונה, לא הלכתי בו את הצעד הראשון אבל התנשקתי בו את הנשיקה הראשונה. איבדתי שם את האיש שהכי אהבתי בחיים שלי. איבדתי שם את המילה הורים. התאהבתי בו בפעם הראשונה, הכרתי בו את החברה הראשונה הכי טובה שלי והבנתי בו שאני בכלל אוהבת עיר.
בגיל ארבע עשרה גנבתי בו מאמא שלי את הסיגריה הראשונה. עישנתי אותה על הבאלות שבשדה מאחורה. עשרה מטרים מאחורי העץ. העץ שהיה עליו את המחנה שלי. יחד עם אח שלי ועוד כמה בנים בני שמונה חדורי מוטיבציה ודמיון של זוכי אוסקר. הקשבתי בו למוזיקה מתקליטים, מדיסקים ומיוטיוב. כתבתי בו שירים שחשבתי שיום אחד יהפכו להיות משהו. ובסוף, ביום של רוקסטאר מן המניין, זרקתי אותם לפח.
קצת מאחורה פונצ'ה קבורה. הכלבה הכי טובה שהעולם הזה פגש אי פעם. זו שהייתה מלווה אותי בבוקר לגן. ובסוף יום, כשירדתי מהאוטובוס הצהוב של בית הספר, היא חיכתה לי בתחנה עם זנב מכשכש. בדיוק באותו שדה גם יצאתי לטיולים והרפתקאות שתמיד נגמרו עם זיכרונות מאושרים והרבה בוץ על הבגדים. ראיתי שם את הזריחות הכי יפות של הדרום, ותפסתי בו בלילה אחד שני גנבים.
הוא עכשיו בארגזים. יחד עם חיים שלמים. מודיע לי שהגיע הזמן להיפרד. אחרי שבשנתיים האחרונות הגעתי אליו רק פעם בחודש וקצת, זה הפך להיות כמעט סופי. הוא עדיין בחזקת שלי, אבל אנשים אחרים יגורו בו בשנים הבאות. ישאירו בו סימנים של זכרונות, אהבות וחלומות של אנשים שהם לא אני.
באביב הבא יהיו שם הרבה פרחים צהובים פזורים על הדשא. אני כנראה אשב ברוטשילד עם בקבוק בירה ואקווה שמטפלים בו יפה. שעכשיו הכול בו פורח ושהדשא מספיק ירוק. שהטינאייג'רים של המושב כבר הוציאו את האופניים מהמחסן ומתגנבים בלילה חצי ערומים לבריכה של תלמי יפה, ושתינוקות חדשים נולדו בשביל תצוגת הבכורה שלהם בשבועות בדשא של המועדון.
עוד כמה שנים נתראה שוב, בגרסה קצת אחרת שלי ושלו. הוא יזכיר לי שפעם הייתי ושפעם הלכתי. ואם השביל יהיה עדיין אדום, אני אצעד עליו כמו פרינסס ואתן לו חיבוק של אחרי מסעות ארוכים. ואגיד לו סליחה על הימים שהפסדתי. ואשאר שם. אולי לתמיד. או אולי רק עד ששוב פעם ייגמר לי האוויר, זה שחוזר אליי דווקא בעיר עם הכי הרבה פיח ורעש.
// ליאור הרטוב
