כשהייתי בן חמש למדתי שחייה בבריכה העירונית של הילדים.
המורה אמר "ראש במים חייב עוצם עניים" ומרגע שעיניי שמעו את המילה "חייב" הן סירבו בתוקף וביקשו להיפתח, במיוחד כשהראש במים.
כך למדתי לראשונה, יש דברים מועילים יותר לעיניו של אדם מאשר מי בריכה ונשלחתי אל האחות בקופת החולים.
"אתה חייב להשאיר את העיניים פקוחות בזמן שאני שמה לך טיפות, אחרת לא יעבור לך לעולם" היא אמרה.
"לא יכול", עניתי. "אני לא שולט בזה, הן נעצמות לבד".
זה מוזר כשטיפות נכנסות אל תוך העיניים, זה אמור להיות ההיפך.
האחות פתחה את עיניי וטיפטפה בגניבה שתי טיפות. זה היה מהיר, כמעט לא הגיוני, אבל אחרי עשר דקות הכל עבר ועיניי שוב נפקחו לרווחה.
לשיקול הדעת שלנו יש שיקול דעת משל עצמו.
עכשיו כשעיניי פקוחות אני יושב על ספת הקיץ שלי וקורא.
"המקוריות", כך כתוב בספר, "אינה אלא חיקוי שנעשה מתוך שיקול דעת"
מיד חזרתי לקרוא את המשפט הזה שוב.
הוא הותיר בי את התחושה המוכרת, של משהו יפה שיש בו פגם.
כמו להסתכל על אשה מאוד יפה שעוברת ברחוב ויש לה משהו מוזר בפנים, או הליכה משונה;
המקוריות אינה אלה חיקוי שנעשה מתוך שיקול דעת.
מי שכתב את זה מצא הגדרה יפה. יפה ולא מושלמת.
אם היה כתוב "מחשבה" במקום "שיקול דעת" זה היה מושלם.
מושלם, אבל פחות יפה.
אני הולך עם חברה לשתות קפה, אנחנו שוכחים להזמין ומיד מתחילים לעשות את הדבר שלשמו נפגשנו – להתווכח.
היא אומרת שבחייו של כל אדם מגיע הרגע בו הוא לומד לעמוד מול המראה ולהסתכל על עצמו.
"זה אולי נכון" אני עונה לה, "אבל בעיניים עצומות. אנחנו עומדים מול המראה בעיניים עצומות ומספרים לעצמינו סיפורים על כמה שאנחנו מודעים ובוחרים מתוך רצון חופשי. אבל בחייך, בואי נודה על האמת – אנחנו צאן לטבח".
"איך אני אוהבת שאתה נהיה דרמטי, אתה הדרמה קווין הכי רגוע שאני מכירה. באותו הטון בדיוק אתה מספר לי שאסטרואיד מגיע להשמיד אותנו או שהטחינה שלך יצאה סמיכה מידי".
"זה שאת לא רואה את הקשר בין שני הדברים האלו, זאת בעיה", אני עונה ברצינות והיא צוחקת.
"אני מציעה לך לשחרר את הקונספירציות שלך להיום ולבוא איתי לים. קצת פשטות לא תזיק. תראה, הקיץ מגיע".
"לא אוהב קיץ", אני אומר תוך כדי שהמבט שלי נמתח אחורה אל המלצרית שעוברת. היא יפה ויש לה הליכה מוזרה.
"זה יפה", אני שומע את עצמי אומר לפתע.
"מה יפה?" היא שואלת.
"המשפט שאמרת קודם. קצת פשטות לא תזיק. משפט יפה. ויש בו פגם".
"ומה הפגם דוקטור?" היא מחייכת ומסמנת למלצרית להביא חשבון.
"אני צריך לחשוב על זה".
"יש לי תשובה בשבילך דוקטור. הפגם הוא נקודת המבט שלך. כמו שאני מכירה אותך אתה היית מחליף 'פשטות' עם 'אהבה'. אבל לא תמיד חייבים להחליף. אפשר גם לערבב לפעמים" היא אומרת וסוגרת עין אחת בלבד.
מה שנקרא – קריצה.
// יאיר רובין
