את רוני קלואי אני מכירה בערך חודש והיום צריך לקחת אותה למוסך. רוני קלואי היא מכונית, והשם שלה הגיע משיבוש אותיות של הדגם שלה: רנו קליאו. וכן, היא נקבה. מה שקרה זה שנכנסו בי באיילון. לא אשמתי. אני הספקתי לבלום וזה שמאחורי לא שם לב, ואז בום ומכה בגב וניירת ופרטים ואפילו קצת צחוקים כי בכל זאת- לא כל יום עושים תאונה עם תיירים מגרמניה, ושוב הגרמנים דופקים אותנו וכו'.
שורה תחתונה: אבא ואני ביום כיף במוסך.
זה ארך יותר זמן ממה שציפינו, והיה לנו זמן "איכות" מה שנקרא. בזמן שרוני הייתה בבדיקות הלכנו לשתות קפה אבל הקפה היחיד בסביבה היה מן דוכן פושטי כזה ולא היה להם חלב סויה בשביל התל-אביבית הפלצנית, ולאבא שלי שמו אוטומטית שניים-סוכר למרות שהוא לא רצה בכלל. רציתי להגיד לו שזה רגע כזה עכשיו, שרוני קלואי מעוכה, ואני בכלל בת עשרים ותשע ומבוגרת-עלק, ויש לי פתאום אוטו מעוך וניירת כמו מלא מבוגרים אחרים, שאני שמחה שהוא איתי, ושהוא פינה את היום לעזור לי למרות שאני יודעת כמה הוא עסוק, ושבא לי להיות שוב פעם הילדה הקטנה שלו. לא לכל הזמן, רק לעכשיו- לכמה שעות שזה יקח במוסך. לא אמרתי.
ארבע שעות במוסך ואין קפה הגון בסביבה. "אז מה חדש?" הוא שואל. אני מתעבת את השאלה הזאת. מה אני אגיד שחדש? אני עדיין "לקראת סיום התואר"- וזו אותה הגדרה מהרגע שהתחלתי אותו, יש לי שלוש הצגות שונות השבוע שאת שלושתן הוא ראה לפחות פעמיים, הבית לא מספיק מעניין וכמה תמונות של החתולה אני יכולה להראות? "הכל טוב", אני עונה ביובש, "מה איתך?", והוא עונה ביובש זהה לשלי "גם". ואנחנו עלולים להתייבש ככה לנצח.
אולי זה הזמן שלי לעשות משהו קיצוני שלא עשיתי אף פעם? דווקא עכשיו, כמו בסרטים- שמגיע איזה פיק אמוציונלי בין שתי דמויות והכל נחשף ומתגלה. אולי זה הזמן. אני אפתיע אותו, זה מה שאני אעשה. "אבא", אני אומרת לו עם הפה, אבל עם העיניים אני אומרת לו 'אני הולכת להגיד לך משהו שבחיים לא שמעת אותי אומרת לך, רק לאמא. אתה מוכן?', והוא אומר "כן חמודה", עם הפה, אבל בעיניים הוא אומר 'כן, אני מוכן'. ואז אני מטילה פצצות מרגמה ומימן ואטום בו זמנית ברחבת הכניסה למוסך ואומרת לו לראשונה: "יש לי חבר".
זה לא שלא היו לי בני זוג, אלא שאבא תמיד שמע עליהם מאמא. עכשיו עוד לא הספקתי לספר לאמא, והיא תיאלץ לשמוע על זה מאבא. תוך חמש שניות אם זה תלוי בו. אבא הלום קרב לרגע ואז אומר "באמת?" ואני אומרת "כן", ואחרי מטר השאלות הפולני הכולל עיסוק, גיל והכנסה- הוא שואל "איך הכרתם?", ואני עונה "באינטרנט". למרבה ההפתעה, התשובה שלי זוכה לצהלה, חיבוק ופרגון: "זו הדרך היום! אני מאוד שמח שנרשמת, איזה יופי! כל הכבוד!"
רוני נאלצה להשאר במוסך לעוד זמן מה, ואנחנו חזרנו איש איש לביתו. אמא נעלבה קצת שהייתה צריכה לשמוע מאבא ולא ממני. אבא התקשר למחרת אחרי "לילה ללא שינה" ו"חשיבה לעומק", כדבריו, שהובילו למסקנה שיש המון פסיכופתים ברשת ואני לא יכולה להיות בטוחה שבחיר ליבי הוא לא אחד מהם ושאם יש לי צורך בחוקר פרטי כדי לאמת את "סיפור הכיסוי שלו", הוא יעזור לי. עד שרוני תשתחרר הוא יתרכך.
// תמר חנה שטיירמן
