ההוא לימד אותי שאני צריכה לתפוס את הרגע. אם אני עוצמת עיניים – הרגע עובר וההזדמנות מתפספסת.
הייתי חוזרת מבלי לחשוב פעמיים לבטונאדה מאחוריי החמ"ל רק כדי להחזיק שוב את מה ששנייה אחר כך חמק לי מבין הידיים. ההוא היה הראשון שלימד אותי ללכת עם ראש מורם. הוא סיפר לי כמה אני טובה וגרם לי גם להאמין שהוא יודע מה הוא אומר.
היה לו כישרון יוצא דופן לשכנע אחרים בדעתו ולגרום להם להרגיש שהיא מדוייקת עבורם כמו שהיא מדוייקת עבורו. אז הוא שיכנע אותי ואסף את כל החלקים החלשים שלי. הוא הפך אותם לשלם ועזר לי לפרק מחדש. לבנות ולפרק, לבנות ולפרק.
ההוא לימד אותי לא לשמור על עצמי. הוא היה מצליח לחדור את כל חומות ההגנה שבניתי סביבי ולגעת בבטן הרכה. בקישקע. הוא שיחק בגבולות, שיחק ברגשות, שיחק עם ההגנות. הוא ידע איך לגעת בהן, מאיזה כיוון הן לא יעמדו בזה, יקרסו לתוך עצמן וישאירו אותי חשופה למולו.
היה לו כישרון מיוחד לפרק אותי לחתיכות ולהשאיר אותן תלויות באוויר. הוא היחידי שהצליח. ההוא, שהשאיר את כל החלקים שלי תלויים באוויר - לימד אותי שאני יודעת לאסוף את עצמי ולשמור על עצמי חזקה. שנאתי את זה שהוא הצליח לפרק אותי. שמחתי שהצלחתי בכל זאת לאסוף את כל החלקים שלי במקצועיות ולא לחזור לשם שוב.
ההוא לימד אותי שאין חוקים. הוא ארז את כל האמונות שלי בתוך קופסא מקסימה עטופה בסרט צבעוני בקשר לולאה והחביא לי אותה מתחת למיטה. הוא לא רצה קשר רציני ואני רציתי שהוא ירצה אותי. מה הקשר לקשר בכלל. אז הלכתי עם ה"אין חוקים" וגיליתי שהוא יודע ללחוץ על כל הנקודות שהייתי זקוקה לו בהן.
הוא לא ניצל אותן. איפשר לי להחליט, נתן לי את הכח לבחור. סיפר לי איפה הקופסא נמצאת ולא מנע ממני לקחת אותה בחזרה אליי. הוא לימד אותי לחיות בשלום עם כל האי-סדר שבתוכי ואפילו להתמסר אליו.
ההוא גרם לי להבין אחת ולתמיד שזה בכלל לא שלי. תמיד שמעתי את זה מסביבי – "זה לא שלך" אבל אף פעם לא האמנתי לזה באמת. חשבתי שכן – זה בגללי, זו האשמה שלי: הוא מושלם, אני דפוקה.
הוא אמר שאני לוחצת מידי – מראה יותר מידי את מה שאני מרגישה ולא נותנת לו זמן. "זה בטח קורה לך עם כולם וחבל.. את באמת אחלה". אבל הוא לא חשב לרגע שאולי הוא זה שצריך מרחק וקשה לו להיכנס לזוגיות. אולי הוא זה שמרחיק ממנו כל מי שמראה לו רגש וחבל, כי הוא יכול להיות באמת אחלה.
ההוא גרם לי להבין שאני רק צריכה לשים את הראש. אני יכולה לתת לו להיות החזק בשבילי ועכשיו גם אני יכולה להיות חלשה. הוא לא נבהל כשבכיתי, גם אם זה היה הדבר האחרון שהוא ציפה שייצא ממני באותם הרגעים.
ההוא הסתכל עליי בתוך העיניים וקלט כשמשהו השתנה בהן. הוא ידע להרגיש את שינוי מקצב הדיבור שלי וגם את ההסתגרות שקרתה כמעט תמיד ליד החבר ההוא. הוא היה אוסף אותי אליו ומראה לי שהוא לא רק מסתכל, הוא באמת רואה. הוא נתן לי את האפשרות להראות לו מי אני.
ואתה… אתה זה כבר סיפור אחר. מזל שמכל מלמדיי השכלתי.
// הדר ביסמוט
