אתה לבד עכשיו. אין אף אחת איתך, מאחוריך, מלפניך, גם לא בצדדים. אתה לבד עכשיו ואתה העומד, זוכר את כל מה שהבטחת שלא תעשה ועשית.
סופר חטאים, זוכר אחד בראש, סולח לעצמך.
אתה מתקשר, מנתק, מסמס, אתה רוצה שתהיו חברים, שהיא תשאר לכרכר סביבך, תחטא לך את כל מה שמזוהם, שתביט בך נרדם, אתה רוצה שהיא תהיה שם, עם הריח שלה, הטבעות שלה, כל אחת והסיפור שלה, אתה רוצה שהיא תספר לך, שתרדו בבוקר לים, תשתו את הקפה הראשון ביחד, שתכין לה את השני, שתגיד לה בשלישי-
"אולי די עם הקפאין הזה? אני מכין לך תה".
אתה צריך לקרוא את זה לפני שאתה מוריד את צנצנת הדבש מהמדף העליון, לפני שאתה חותך את הג'ינג'ר, לפני שאתה סוחט את הלימון. אתה צריך לקרוא, להבין שהיא הלכה. נגמלה.
היא בטח כמו האלה שעישנו עשרים שנה ומספרים שהספיקה להם רק סדנה אחת, כאפה אחת יותר מדי לאכול ממך כדי לדעת שדי. כמה כבר היא תמשיך לספר לעצמה שזאת היא, לא אתה.
אתה צריך לקרוא את זה כדי לדעת שזה אתה. שהיא לא כאן יותר. לא בשביל שתשלח לה פרחים ופתקים מצחיקים, לא בשביל שתסמס לה בערב "אני רעב" ותחשבו יחד שעות מה אוכלים, שתוציא את הצלחות היפות ותחליט שאוכלים בבית, תבשלו, ואז בכל זאת תזמין.
היא לא תהיה כאן יותר בשעות שבדרך כלל ישנים, לא תנשוך שפתיים ותפרוש את העצב שלך לשנים עשר תשלומים. היא לא תלטף שריטות שנפערו בך עוד לפני שנולדה, לא תהיה ערה כשתתעורר מחלום רע, היא לא תשאל מה קרה ולא תנסה להסביר לך שלפעמים חלומות הם גם סיוטים. היא לא תבכה מהשעון המעורר שלך ובכל זאת תחייך אליך כשתקום.
אתם לא תדמיינו יחד סופים חדשים לסיינפלד. היא לא תצחיק אותך יותר בארבע בבוקר, לא תמרח לך יותר קרם פנים או שוקולד על לחם סובין, לבושה בחולצה של צופי תל אביב.
היא לא תספר לך יותר סיפורים על השוק, על מיץ לימון בשקל, על ההיגיון בללכת עד למוניות ברגל.
בינינו? היא כבר לא תנסה לשכנע אותך לחיות, כי בגלגול הזה אתה לא תבין שהחיים הם כמו קומבינה מהבורגראנץ'; אולי בינוניים, אבל וואו, כמה שווים את הצרבת.
אתה חושב שאתה חד, אמיתי וברור, אבל היא, היא לא רואה טוב.
זה קורה לפעמים, מן טשטוש עם דפיקות לב מואצות, בעיקר כשהיא יודעת שטעתה. איך היא שונאת לטעות. היא בטח חשבה שתציל אותה מעצמה.
מעצמה שמתמכרת; לאלכוהול, לאלכסון, ללבד.
חשבה שתהיה זה שמביט בה מעבר, שרואה את הילדה הקטנה העקשנית, את התמימות מאחורי הציניות, את הכישרון מאחורי הצניעות. שתיגע בה, עד שתפשיר.
היא חשבה, אתה יודע, שתצליחו.
אני מניחה שיום אחד, אחרי שיגיע ההוא שיפיל את החומה על שמך שהיא בנתה סביבה, תתקלו בעיר והיא תסתכל בך- כמו אמא שלי שמביטה בפלאפון, תרחיק אותך מספיק עד שתתבהר.
ואולי באמת, היא לא ראתה טוב.
אתה צריך לקרוא את זה כדי להניח לה.
היא מציירת לה גבולות, כנראה בפעם הראשונה בחייה. ואולי, כמו בכיתה א', שעושים קו על השולחן, היא מעיזה ואומרת- אתה שם, אני כאן.
אתה צריך לקרוא את זה כי אולי אני טועה. ובכל זאת, תקרא את זה שוב. אולי זה אתה?
// נטלי מיכאלשווילי
