לפני שבועיים יצאתי יחד עם אלפי סטודנטים למשפטים למסע המהולל והמפרך של ראיונות להתמחות. כמו כולם, התקופה שקדמה לשבוע הזה כללה לבטים רבים לגבי העיר וסוג המשרד, ולאט לאט הכיוון התבהר. את סוף השבוע שלפני ביליתי בקריאת פסקי דין וסוגיות משפטיות, כי מי זוכר בכלל מה קרה בשנתיים האחרונות? אז כדי למנוע שתיקה מביכה, נאלצתי לקרוא מחברות משנה א'.
מוצאי שבת הגיע, אז ארזתי את מיטב מחלצותיי ונסעתי לעיר הגדולה – תל אביב. הו תל אביב.
בארבעה ימים (זכינו ליום בחירות באמצע, תודה לאל) ביקרתי ביותר מ-18 משרדים והתראיינתי יותר מ-20 פעמים. אין ספק שהגזמתי קצת.
היום הראשון התחיל בכמה ראיונות, שכללו את השאלה הבסיסית: "אז תספרי לנו על עצמך, ירדן", ואת חברותיה "מה גרם לך ללמוד משפטים?", "מה מעניין אותך בתחום?", "למה המשרד שלנו?" וכמובן, איך אפשר בלי "למה שניקח דווקא אותך להתמחות אצלנו?" וזו שהמאתגרים אוהבים "למה שלא ניקח אותך להתמחות אצלנו? מה החסרונות שלך?".
כמו שכולם מספרים, באמת שמסתגלים לסיטואציה הזו די מהר והכל נהיה אוטומטי עד כדי מגוחך, ובאותה מהירות גם נמאס לי לשמוע את עצמי מספרת את אותו סיפור חיים עם אותן בדיחות שחוקות.
צילום מסך מתוך suits
בדרך לראיון, ברחוב, במעלית, בשירותים (!) פגשתי חברים מהפקולטה או סתם סטודנטים למשפטים ששותפים למירוץ, ודי מהר למדנו לזהות אחד את השני (סטודנטים מחופשים לעורכי דין, זו לא הייתה משימה מסובכת).
לכל אחד הייתה אסטרטגיה אחרת לחלץ מידע. חלק מהסטודנטים ישבו בחדרי ההמתנה בשקט והאזינו לשיחות צדדיות; חלקם ניסו להיות נחמדים ולשתף מה עבר עליהם בתקווה שישתפו גם אותם; יש את אלה שנראו כמו סמויים; ויש את הפקולטה שלי שפשוט פתחה קבוצה בה שיתפנו מה היה בראיונות השונים כדי לעזור לחברים (חייבת קצת גאוות יחידה).
הראיונות המשיכו להפתיע; חלקם כמובן היו גנריים לחלוטין, כאלה שאין לך מושג איך אפשר להכיר אותך דרך השאלות המשעממות האלו, וחלקם הרגישו לי כמו משהו בין קואוצ'ינג לבין טיפול פסיכולוגי. אני ממש מרגישה שהתבגרתי במהלך השבוע הזה, כאילו שמראיון לראיון למדתי יותר על עצמי – מה מעניין אותי, מה זה בכלל משרד עורכי דין, והתלבטתי אין סוף בין התחומים השונים ובין המשרדים השונים, אבל איכשהו, ההחלטה הטובה ביותר התקבלה על בסיס תחושת בטן. אני מקווה שלא אתבדה.
לעתים זכיתי להפסקה בין ראיון אחד לאחר. הייתה אחת כזו ביום שני בצהריים, הכינותי מראש להתקפי רעב בימים אלו ולקחתי איתי סנדוויץ' בתיק. התיישבתי לאכול על ספסל ליד עזריאלי, ותוך דקה כבר ניגשה אליי נציגת "הליכוד" ושאלה אם היא יכולה להפריע לי. הבהרתי לה בנעימות שעם הליכוד עדיף שלא תפריע לי והיא עברה הלאה. שתי דקות לאחר מכן ניגש אליי בחור נוסף, ושואל אם הוא יכול להפריע לי. מיותר לציין שאני באמצע הביס, ומתוך נימוס שאלתי: "להפריע לי עם מה?" (חששתי שמדובר בעוד תעמולת בחירות). הוא עונה: "אני פשוט חייב להגיד לך שאת ממש מיוחדת". במבט מלא תמיהה אמרתי: "תודה… אני לא כל כך מבינה למה אתה מתכוון…" (תמיד הייתי תמימה, בטח כשמתחילים איתי בדרכים יצירתיות) והוא המשיך: "את ממש מיוחדת ויפיפייה, לא יכולתי להתעלם מזה, הייתי חייב להגיד לך משהו…" וזה המשיך בניסיון, שלא צלח, לקבל את הטלפון שלי. אבל קיבלתי את כרטיס הביקור שלו וסיפור מצחיק לספר פה.
אז תספרי לי על עצמך, ירדן.
// ירדן ששון
