ועכשיו כבר לא צועקים. ולא יוצאים לרחובות, ולא ממלאים כיכרות שלמות פעם בימין ופעם בשמאל - כיכר אחת לשני כיוונים. והעיתון חזר להיות שגרתי ובנאלי, מלא ברציחות, שחיתויות, מטוסים שמתרסקים. בפייסבוק חזרו להשתמש רק בשביל לאחל יום הולדת או להזמין אותך לעוד מסיבה לא מעניינת. כי בינינו, נמאס כבר שלפיד אוכל את הפיד. כל הרעל והעוקץ חזרו למבחנות, עוד יהיה בהם שימוש, אבל עד הפעם הבאה, לאחסן אותם טוב, לשמור על עוד קלפים בשרוול, אין לדעת מתי תוכל לעקוץ, לעבוד על כולם, לשקר, לרמוס.
אני כועס. נבחר מי שנבחר וכנראה שהגיע לו בצורה כזו או אחרת. אני כועס על התקשורת, על המדיה, על אותם האנשים, שהאכילו אותנו בחלומות וציפיות ואשליות. האכילו אותנו בהבטחות, בסיסמאות בדיבורים באמת באמת משכנעים. הם הוכיחו את טענותיהם בעזרת גרפים וטבלאות שיקריים. תשים הרבה שמות, עמודות בגבהים שונים, מספרים ומוזיקת דרמה כאשר העמודות עולות, והופ, יצא לך מדגם.
אני כועס כי באמת גרמו לנו לחשוב שיהיה שינוי, מהפך, מהפך, מהפך (למה צריך תמיד להגיד את זה שלוש פעמים? למישהו צץ ג’יני או משהו?), הרי אם לא הייתם מפתחים ציפיות, ותולים בנו תקוות, אז כל האכזבה הייתה מתגמדת כפליים. כי אם מלכתחילה הציפיות היו נמוכות אז ככה גם האכזבה הייתה קטנה. הייתם אומרים לנו שלא, כנראה שלא יהיה שום מהפך, כנראה שלא יהיה שינוי, היינו מבינים, היינו חושבים אחרת.
אבל תכל’ס, מה זה כועס? אני לא באמת הפכתי את השולחן ושברתי תמונות. לא באמת ישבתי מתוסכל בקצה של הבר עם כוסית ביד. טוב זה כן. קמנו יום אחרי והכל נשאר אותו דבר, אולי זאת הבעיה. לא יהיה שינוי, השינוי צריך לבוא מאיתנו, משינוי בתפיסה ובחשיבה, של זאת המציאות ואיתה ננצח.
Crimson King – In the court of King Crimson
פסח בפתח ונהוג לעשות נקיונות וסדר - בכלים, בבית, בעיתונים, במחשבות, בהחלטות.
אז שינוי לא יהיה והשאלה לאן לוקחים את זה מכאן. “אתה לא ראש הממשלה שלי”, מודעות כאלה רצות לי בפייסבוק בימים האחרונים ואני לא אוהב את זה בכלל. כי יש מציאות, ויש תסכול. והמציאות לא תשנה, התסכול בסופו של דבר יעבור. כי כל מי שמאיים ומפנטז לעבור לארץ אחרת, מוזמן לעשות זאת בכל רגע. אבל הוא לא. כי הוא אוהב את הארץ המטורפץ הזאת שאנחנו חיים בה. נכון, אנחנו לא מושלמים, אנחנו רחוקים משם שנות אור. אבל משהו פה גורם לנו להישאר. אפשר לשים על המשהו הזה את האצבע? לא. אני לא יודע מה גורם לנו להישאר במקום הזה שמתסכל אותנו כל פעם מחדש. בין מלחמות לבחירות, בין גזענות לבין ”תביא לה את השוקולד, מה היא ערביה?”, בין פיגועים לאלימות, בין יוקר המחיה למסעדות יוקרה. יש פה הכל מהכל, וחסר לנו כל כך הרבה. אולי זו זכות הדמוקרטיה שגורמת לתסכול? או אולי זה רק קומץ קטן של מתוסכלים שמתסכל את כולם?
“היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”. כך אמר גנדי ממש מזמן והפך את זה לקלישאה אלמותית. השינוי מתחיל בנו, הוא אומנם כל כך גדול מאיתנו, ותמיד אנחנו מרגישים שאנחנו רק עוד בורג קטן קטן במערכת כל כך גדולה. אבל השינוי מתחיל בנו, בעיקר עם עצמנו, זה עניין של גישה ודרך, זה מה שיפה בנו הישראלים. היה מה שהיה, קרה מה שקרה, ועכשיו הציניות מכה בנו חזק כל כך, וזה טוב, העיקר שצוחקים.
// עידן לסר
