אני ספר עב כרס. מעלה אבק על השידה. כלואה בין סיפורי ילדים ורומנים מזדקנים, חולמת בכלל להיות ספר שירה. אני פרפר כלוא בין קורי עכביש בפינת המדף. בפעם המי-יודע-כמה אני זוג כנפיים הנתקעות באותו הסבך. אני הפרצוף הצוחק עם העיניים הנוצצות. ניצוץ של בכי ושל שמחה. אני סיפור בהמשכים שדורש להחליף את הז'אנר, או לפחות להחליף הכריכה .
בחור אלמוני יושב לצידי על הבר ולוחש לי לתוך הנשמה שהוא הולך לשנות לי את העולם. כובל אותי אליו בעזרת הרבה אלכוהול וקצת חשמל סטטי בין הברכיים המתנגשות שלנו. כל כך מסקרן אותי שאני לוגמת את המילים שלו ונעשית צמאה עוד יותר. 1-0 לו.
אני צוחקת בשיניים חשופות ומחייכת הרבה. כל כך זקופה שהוא לא יכול לראות כמה העולם כבד על כתפיי. מחייכת כל כך חזק שלא יבחין בעיניים הנוצצות שלי. כשישים לב לניצוץ יתחילו השאלות. זה לא ערב לשאלות. אני מחייכת. 1-1.
עוברים שלב. צ'ייסר נוסף והוא זוכה בבונוס של עלייה במד האנרגיה שלי. זה לא נקודות, אבל זה גם משהו. הוויסקי מחליק לגרון ואני מחמיצה פנים, הוא חושב שזה חמוד. מניח יד על הברך המחושמלת שלי, שואל אם אני מכשפה. אני עונה שאני קוסמת. כזו שיכולה להפיל אותו מהרגליים. כזו עם אבקת קסמים בלתי נגמרת בכיסים. הוא מופתע ומגמגם. 2-1.
ימים ולילות עוברים, האלמוני ממשיך ללחוש לי סיפורים לנשמה. הוא מספר על מפלצות מתחת למיטה. על חושך שמבקש להתכרבל בינינו, על כוכבים שנופלים בלי שאף אחד הספיק לבקש משאלה בשמם. בבקרים הוא מחבק חזק מספיק בשביל לעטוף את שנינו, החושך ואותי. מנגב דמעות יבשות על לחיים מנומשות שהתחילו להתגעגע לשמש. בינתיים מסתפקות בנשיקות הקטנות והחמות שלו. 3-2 לו.
מתוך עמוד הפייסבוק: a peacful warrior
עובר מספיק זמן ואני מספרת לו על המפלצת האמיתית, המפלצת שלי. חשוכה ותמידית מתחת למיטה. נמצאת בכל שיר, סיפור ובשריקה של הרוח. מכניעה לבבות ומהבהבת במנורות רחוב מיושנות. היא קיימת בכולם אבל אני רואה אותה לאחרונה יותר מידי. אני חשבתי שהדלקתי את האור, אבל היא כיבתה אותו מחדש. החושך שהכנסת לשמיכה השתלט על כל החדר. צבא הבובות הפרוותיות על מיטתי התחילו לפחד גם כן. אני מוסיפה לספר לך איך כשמגיעים אורחים המפלצת מקפידה לנשום בשקט. לא זעה ממקומה גם כשכבר כואב הגב המזדקן שלה. אתה לא חייב להאמין לי, אבל היא כאן. אתה שותק ומחבק, זה מה שאני צריכה. 4-2 לך.
אלמוני בבר הבטיח לשנות לי את העולם והנה הגיע הרגע. הוא לוקח אותי לרחוב הכי חשוך בעיר הזאת ומלמד אותי ללכת מחדש. מסיר את גלגלי העזר המדומים ושולח אותי קדימה. אין מנורות ברחוב הזה, אבל הוא מבטיח להיות מנורת הרחוב המיושנת שלי. כזו עם אור שכבה ונדלק, כבה ונדלק. לא מאיר רק את הלילה ואת הפחדים שלי, אלא הופך את כל הרחוב החשוך הזה למסיבה. אני ארוץ לצידו בלי פחד ובלי צבא הבובות הפרוותיות לצדי. נרקוד בלי בושה ברחוב שבו שומרים על השקט, ניכבה ונידלק ביחד, ניכבה ונידלק. 5-2 לך.
החושך ואני מכורבלים ומקשיבים לנשימות שלנו. אין עוד נשימות בחדר הזה. אנחנו מחייכים אחד לשניה. קר לי ברגליים אבל הלחיים עוד חמות מנשיקות של אלמוני מהבר. אני צוחקת לעצמי וחושפת שיניים. מחושמלת גם הרחק מהברכיים המתנגשות שלנו. מוכנה לשלוף את אבקת הקסמים ולהתחיל לשנות לעצמי את העולם. ניצחת.
מדלגת באצבעותיי על הספרים במדף. הכריות בידיי נמלאות אבק. מעבירה בפשטות סמרטוט לח ומדליקה ניצוץ חדש במילים שהאביקו. קורי עכביש מהפינה נעלמים קליל לתוך הבד הרטוב ואיתן אינספור כנפיים כלואות. אני שולפת מחברת וכותבת סיפור, אולי ספר שירה, העיקר לשנות את הז'אנר, ואם אפשר גם הכריכה.
//עדי כהן