אתמול חלמתי שאני עף, אולי יהיה יותר נכון להגיד, שחיתי בגובה של מטר מהקרקע. בבוקר ניסיתי להבין למה לעזאזל לא הצלחתי לעוף יותר גבוה, ולמה חברים מספרים לי שמדי פעם, בחלומות, הם קורעים את השמיים.
אם אחזור לרגע לתקופת החוגים בחיי, אוכל להגיד שיש לי בעיה מאוד קשה בלסיים.
ג׳ודו – פרשתי
כדורגל – וויתרתי
לימודי משחק – עזבתי
שוב לימודי משחק – נשדדתי
לימודי כתיבה – טוב כנראה שאני לא לומד מטעויות
צילום: (visualphotos.com)
אני לא יודע מהיכן זה נובע, אבל מה שבטוח שכל פרישה שלי ממשהו לוותה בשלל תירוצים ומעשיות שהייתי מספר לכולם כדי לצאת נקי לפחות כלפי חוץ.
בתכלס אני ועצמי די מסוכסכים בכל מה שנוגע לרמת ההתמדה שלי. יש משהו במסגרת שפשוט מונע ממני להתקדם. מין קיר דמיוני שאני יודע שאי שם באמצע הדרך אתנגש בו. ברוב המקרים אם לא בכולם אני לא מחפש לעקוף או לטפס מעל הקיר, אני פשוט מקבל את הסיום בהכנעה, חוזר לאיזור הנוחות שלי אוגר כוחות ויוצא לטפס על הר חדש, רק בשביל להבין באמצע הדרך למעלה שירידה זה הרבה יותר נוח, להסתובב ולחזור חזרה למטה.
״איזה טמבל אתה דור״ אני נוהג להזכיר לעצמי כל פעם שאני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה זה לא יקרה.
אני עובד בחיי הלילה כבר שנתיים, מעביר את שעות העבודה בשיא האנרגיה, ואת רוב שעות היום ברביצה בשלל תנוחות אותן אני מחלק בין שתי ספות אדומות שמונחות בסלוני. אני לא חובב גדול של לצאת מהבית. אולי זה קשור לעובדה שאני פשוט עייף מהעבודה? אני מעדיף לקרוא לכלב בשמו ופשוט אשתמש במילה עצלן.
צילום: (visualphotos.com)
אצבעותיי זזות לשתי מטרות עיקריות, הראשונה היא האקס בוקס ידידי הטוב. והשנייה היא כדי להתחיל לכתוב משהו…
עכשיו, בלהתחיל אני בן זונה! עד היום התחלתי שני ספרים ואינספור סיפורים קצרים.
למעט ארבעה או חמישה סיפורים קצרים, רוב הפנינים שלי מצאו את סופן בתוך בקבוק קטן שעושה בלאגן גדול.
תמיד אהבתי לכתוב, יותר נכון מהרגע שבו הבנתי שאני מבטא את רגשותיי טוב יותר על הנייר.
הנה גם עכשיו זה קורה לי רבאק.. רגע..
אני חוצפן, יושב בבית ומחכה שמשהו יקרה. לא זז מטר כדי לנסות ולגרום לו לקרות. אני גם שקרן, שממשיך להבטיח לעצמו יום אחרי יום שמחר זה יהיה אחרת. אבל ״אחרת״ זה כבר מיתוס, אגדה אורבנית, חרטה. 28 שנים אני מתרוצץ אחרי זנב דמיוני שדבוק לי לתחת, רץ במעגלים, חוזר תמיד לאותו מקום, לספה. זה מצחיק כמה שזה נכון. אני חושב שאני יושב יותר על הספה מאשר עומד על הרגליים, נתונים מזעזעים בהתחשב בעובדה ששמונה שעות מתוך היממה אני עובד בבר. ״זו רק תקופה״ אני מנסה לתרץ לעצמי את הבטלה שאוחזת בי כמו עלוקה.
אז די נו, כמה אפשר לחשוב שאתה עושה, כשבעצם אתה רק משחק אותה עושה, ועושה כלום?!
לפני שבועיים לקחתי החלטה, לא אחת כזו שמזיזה עולמות, מספיק שהיא הזיזה קצת את עולמי שלי, אני רוצה שאנשים יקראו את מה שאני כותב.
אז הנה, זה אני כאן על הספה האדומה והנוחה שלי. מחליט לשלב ידיים עם כל מי שרק ירצה לקרוא קצת שטויות שעוברות בראש של ילד בן 28.
מקווה שאני לא אאכזב אף אחד, אבל מצד שני, יש מצב שהיום בלילה אני אצליח לתת כיף לאיזו ציפור.
//דור פרנקל