מה דעתי לגבי התמונות העצמוניות, "סלפי", שמעלים כל שני וחמישי עשרות מיליוני אנשים "בינוניים וסבירים"? אני נגד. ראשית לא כולם נראים כמו כוכבי הוליווד או שפשוט העדשה מעוותת את היופי הטבעי שלהם. כמו כן איכות התמונה וזווית הצילום אינן מחמיאות.
בנוסף ישנו היבט עמוק יותר שמטריד בתופעת ה"סלפי". נכון, זו בסך הכל תמונה, אבל זה כן מסמל פן נוסף דרמטי בעיצוב החברה המתנוונת שלנו. אנשים מנופחים בחשיבות עצמית ומטפחים את ה"אני" על חשבון הסביבה. אם מישהו צילם אותך לבד, ניחא. לא בא לך להצטלם בקבוצה. אבל לצלם את עצמך לבד זה לא מגניב, זה פאתטי. זה מצד אחד משדר: אין לי חברים, מצד שני זה משדר: אני מאוד אוהב את עצמי, אני סופר חשוב ואני מרכז העולם.
זה מה שקורה היום ברבדים שונים של החברה ובתחומים רבים כגון תקשורת. נבחן לדוגמא את תוכניות הזמר-ריאליטי, שם ההתעסקות בפרט היא מוגזמת לדעתי. מנסים להחדיר לנו לתודעה עוד ועוד הצלחה אישית. הרי כל האידאולוגיות על ערש דווי או פג תוקפן, הרבה ארגונים עקומים בימינו (למשל ממשלות ישראל, נבחרות ישראל…) והצלחות קבוצתיות הופכות לנדירות. הכל הופך למסע האדרה של העצמי. כל אחד רוצה להיות כוכב או לפחות לספוג אבק כוכבים. במעט האודישנים שראיתי בתוכניות האלה כמעט תמיד יש מאחורי המועמד סיפור אישי דרמטי. לפעמים הסיפור הוא על קרוב משפחה שנהרג בתאונה ולפעמים על קרוב שמת ממחלה חשוכת מרפא. כשאין סיפור קשה ואותנטי המועמד מספר בעיניים לחות איך הילדות שלו הייתה קשה כי המורה לתנ"ך התנכלה לו, המורה ללשון לעגה לשגיאותיו והילדים בכיתה התעללו בו.
הנה לכם סיפור איך ילד הכאפות מכיתה ח' 3 הופך ברגע אחד לכוכב עולה של "עוד ריאליטי – עונה שביעית". לא זכור לי מועמד שהוצג כפעיל חברתי, כמתנדב בקהילה או סתם כאחד שעשה מעשה טוב לאנושות או לבעלי חיים. במקרה הטוב מציגים חמולה שמעודדת אותו. מהו בדיוק המסר של אותן תוכניות? של אותן תמונות? עזוב אותך קהילה, עזוב אותך תרומה למדינה. הדבר היחיד שחשוב באמת זו ההצלחה האישית שלך. פעם ילדים רצו להיות כבאים, היום הם רוצים להיות מפורסמים ובימים בהם מתנהל מירוץ מפוהק לנשיאות המדינה לאנשים יותר מעניין לדעת מי תהיה היורשת של חנטל. הצלחה אישית היא אכן חשובה מאוד אך עדיף אם תבוא במקביל למעורבות חברתית ועשייה משותפת. כל אחד במסגרותיו יכול להשפיע ולהצליח ברמה האישית מבלי להיות אנוכי.
התמונה הכללית אינה כה קודרת. אני חושב שיש מגמה של קהילתיות שצומחת מתוך צורך חברתי-כלכלי ושתצבור תאוצה בשנים הקרובות. עקב התמורות הכלכליות-חברתיות בעולם הסיכוי לשגשג כפרט בישראל הוא קשה מאוד. גם כזוג או כיחידה משפחתית החיים לא קלים. חיי קהילה מפותחים יכולים להוות פתרון לשכבות רבות בישראל. תארו לכם יותר שכונות קהילתיות עם ועד, מרכז תרבות, שטח חקלאי, גני ילדים ועוד. זה אולי שעטנז של שכונה עירונית וקיבוץ אבל זה יכול לעבוד וזה בעיקר נראה לי אנושי.
במקום שבו אין רק קפיטליזם יכול לקום אדם מוכשר, לעבוד ולהצליח בלי לדרוס את חבריו ובלי לרמוס את סביבתו. במציאות זו הצלחה של האחד עוזרת לסביבה ותלויה בה בו זמנית. אני מאחל לדור העתיד לא להתמכר למדיה, להתחבר יותר לטבע, להגיע לגינה קהילתית, להשקות ולקטוף עגבניות טריות במקום לקנות עגבניות יקרות בסופר מפלצתי. גם לאכול עם עצמנו מזון מהיר ותעשייתי תוך כדי צפייה בטלפון האישי זה בסדר, כל עוד נדע לחלוק עם אחרים, לשתף ולעזור מבלי להתרכז בשערה הלבנה שצמחה מאחורי האוזן ושממילא אף אחד אחר לא שם לב אליה.
//יונתן קישקה