הבמה מוחשכת. עוד רגע הוא עומד לעלות לבמה ולתת את הופעת חייו כמו בכל הופעה שהוא נותן. התמקמנו באמצע החדר ואני בתפקיד הצופה, רק תאורה חלשה מאירה עכשיו את הפרצופים בקהל שמחכה בציפייה שסוף סוף תהיה לו פריצת דרך בקריירה. שכולם יכירו אותו, את נפש האומן שלו וקולו שעשוי מאלף מראות שבורות.
הוא שר ושואב, תמיד כמו רק הוא ואני שם. כמו אז כשהתיישב על קצה המיטה בחדרו, שר ומנגן על הגיטרה, ואני מוקסמת מחליפת וינטאג' שקנה להופעות בחנות יד שנייה שבחיים לא הייתי מעיזה ללבוש, תוהה אם מדובר בידידות אמיתית. ההתרגשות מעבירה עכשיו את הזרקור אל קדחת המחשבות, אל האכזבה. תמיד רציתי להיות מוזה של מישהו. תמיד רציתי להיות איזו "בטי", "אילנה" או "רונה". תמיד רציתי להיות השראה של מטרה נעלה ממני, של מישהו מוכשר ממני. תמיד רציתי לשבת על הדשא הירוק ולבהות בבחור שישב מולי וינגן בכישרון בגיטרה וימלמל את שמי בכל שורה שלישית של שיר. למה ההורים לא נתנו לי שם של מוזה?
כמו ידיד טוב שאומר תמיד את הדבר הנכון נועם גם שר את הדבר הנכון: "אני לא תמונה שטוחה במגזין חודשי". חגי מהדק את החיבוק סביבי, הוא כבר מזמן גילה את זה ובכל זאת הוא עומד כאן, בא איתי להופעה, הולך לישון איתי בלילה. זה לא מובן מאליו, אחרי הכל היו כמה לפניו שטעו לחשוב. כוס הבירה קרה לי ביד אבל אני לא מוותרת עליה כי היא יושבת לי טוב עם הנענוע הקל שיוצא לי מידי פעם לאורך ולרוחב השירים המתחלפים. הטיפה המרה היא תמיד געגוע על קצה השפתיים לתקופה של לפני. לפני הצבא, לפני העבודה, לפני בחירות שגויות. חבל שלא ידעתי אז את מה שאני בטוחה בו היום.
מתוך ישרא-בלוג, נענע 10
אני בוהה בדמות הבמה שלו במרחק מבט ממני, ואני מבינה שהרבה חסר בי כדי להיות שם בעצמי. מעבר למוזיקליות הלוקה בחסר, מדובר בכושר התמדה, כוח רצון, עצמאות, אומץ. סט התכונות החשובות ביותר לאמנים או לאנשים בכלל, כדי להצליח או לפחות לנסות. המצח שלי מתכווץ והכתפיים נשמטות, אני מתארת לעצמי שהוא בטח שומע את המוזיקה של השירים שלו בראש עוד לפני שהוא בכלל כותב אותם. הוא בטח מנגן על הגיטרה ומלווה את המחשבות שלו שמתגלגלות לשיר והנה הוא על הבמה וכל מה שנשאר ממנו שר, מצטמצם לרגע הזה. תמיד רציתי ללמוד לנגן על גיטרה, לא באמת עשיתי עם זה משהו, לא באמת עשיתי משהו עם השירים שכתבתי.
ההופעה נמשכת ואני שמחה בשביל נועם, כל שיר חודר והמוזיקה מטריפה. תמיד ידעתי שיצא ממנו משהו והפריצה האמיתית עוד ממתינה. פעם אמרו לי שבאומנות, רוב העשייה היא ההמתנה. גם אני ממתינה שעוד יצא ממני משהו. בא לי שגם על שיר שלי מישהו יעצור את המחשבות שלו ויגיד לעצמו: "איך אני לא חשבתי לכתוב שיר כזה".
הפעם היה משהו אחר, אחרי הרבה זמן שלא הייתי בהופעה שלו הוא התבגר. המוזיקה שלו התבגרה, השירים שלו בנויים מרגע עצוב ונמשך, החיים. גם אני במקום אחר. נועם שאני לומדת להכיר מחדש על הבמה עכשיו מולי, לא מפר את החיוך שבעיניי. מסתכלת, בולעת את קרן האור היחיד שמופנה על החליפה הזוהרת שלו ומקווה עמוק עמוק שגם אני, יום אחד, אזכה למצות את עצמי. כרגע, אני מוזה של אף אחד.
// רחל ברילמן
