היא מביטה בי לפעמים והיא רואה ילד. אני רואה לה בעיניים שהיא רואה ילד.
ולמרות שאני כבר מסוגל לזהות את המבט הזה ולחזות מה יקרה, שלושה מהלכים קדימה, אני לא מצליח להפסיק.
כשהיא מזהה אותו הדיבור שלה נפסק לשבריר שניה. היא לוקחת אוויר, מחייכת חצי ברכות חצי בעייפות, ומביטה בי. המבוגר שבי מנסה לדמיין את אלף הדברים שעוברים לה עכשיו בראש, גם הוא חצי עייף וחצי מתוסכל, גם הוא לא ממש יודע איך לשלוט ביצר הזה שרוצה לדחוף גבולות, להשתולל ולנשום אויר צלול של חופש.
הילד דוחף והיא מתעצבנת. אני במסלול להתרסקות כשהיא מתעצבנת. לא מתמודד טוב עם האכזבות שלה וכל הפילוסופיה של הרגשות, זה מסובך לי כמו כשאני רואה אותה סורגת. לא מצליח להבין איפה היא עשתה התמחות בלנווט את הקשרים, כדי שבסוף יצא לה סוודר.
היא לפעמים ממש טובה בשיחות עם הילד, הרבה יותר מוצלחת ממני, היא ממש מצליחה לקדם אותו, נותנת לו תחושה שהיא מאמינה בו ושהוא יכול ואז אני מתמלא באנרגיה לקום, לצאת ולכבוש את העולם.
מתוך עמוד הפייסבוק The Last Five Years
אבל זה לא תמיד עובד ככה. לפעמים הילד והמבוגר מתאכזבים בשבילה, כשהמבט שלה שקט והיא מחפשת פתרונות יצירתיים ודרכים חדשות לגשת, להתקרב, או חושבת לוותר, זה קורה כשהילד פורק כל עול והמבוגר קצת שיכור וקצת אבוד והיא מרגישה לבד.
המבוגר שבי גמור כשהיא מרגישה לבד.
הוא מזהה מרחוק את הריח באוויר של ארוחת ערב שאין ושואל אם להכין לה משהו, או שהיא מעדיפה לצאת. היא בוהה באויר במבט שקט ואומרת שהיא לא כל כך רעבה.
כשהילד רואה את המבט השקט שלה הוא רוצה לחבק ולנחם, אבל המבוגר איכשהו מצליח לעצור בעדו, הוא יודע שיפרץ סכר של האשמות, שיכניס אותו לסחרור והוא לא ידע להחלץ ממנו. הוא חושב שמה שהיא באמת צריכה זה חיבוק של מבוגר, ותוהה אם הוא עדיין האיש הנכון בשביל המשימה.
יש דברים שילדים צריכים להשאיר למבוגרים לטפל בהם, גם אם הם בטוחים שהם יודעים מה נכון.
לפעמים הילד ממש מצחיק אותה. זה קורה בעיקר כשהוא משוחרר ובחופש והיא נותנת לו תחושה של סנטארל פארק והפתעות. הוא באמת מוכשר איתה, הילד, ונדמה שהם היו יכולים להיות ממש מאושרים יחד, אם הוא רק לא היה עושה שטויות ומגזים.
גם המבוגר נרגע כשהיא צוחקת. הוא יודע שמגיע לה כל כך הרבה על איך שהיא מתנהלת עם הילד, פשוט שמח שזה עושה לה טוב ותוהה מתי לעזאזל הוא יצליח לאזן בין שניהם. ברגעי האושר האלה של תחושת הסנטארל פארק וההפתעות, אני מתעורר לרגע מהחלום ותוהה למה זה לא יכול להיות ככה תמיד, ולמה בסוף משהו יהיה חייב להרוס – מתי המבוגר ירגיש חופשי ובטוח כמו הילד, ומתי הילד ירגיש שהוא יכול לקחת אחריות כמו מבוגר.
אבל היא מצידה ברגעים האלה חוגגת. אחרי שהיא צוחקת, היא עוטה את המבט השליו והבטוח. יודעת שהיא בחרה נכון ושזו השקעה טובה למרות הכל. הילד מזכיר לה שיש לו פוטנציאל, והמבוגר מגיש לה כתף ואת התחושה שהוא שם. איתה. כשהיא לוקחת אויר עם המבט השליו והבטוח היא מגניבה אליי חיוך.
פתאום אני מבין שהיא יודעת לאזן. שהילדה שלה היא זו שצחקה עכשיו, השתוללה עכשיו, הרגישה חופשיה. לפעמים היא מביטה בי והעיניים המחייכות שלה מקבלות אותי כמו שאני, עם כל האתגרים. עסקת חבילה. היא רואה אותי, אני רואה אותה והלוואי שהסנטארל פארק הזה לא יגמר לעולם…
// תומר מוקד
