המים רותחים,
אני שותה סודה.
גיליתי איך אנשים משתגעים.
הם פשוט מקשיבים לרחשים של אמצע יום. למשקה שמחליק בגרון, למים הרותחים שקצב הבעבוע שלהם הולך ומתמהר, לשאון הרחוב של תל אביב בצהרי יום רנדומלי- מרכז העיר, דירה קטנה, שכר דירה סביר כמדומני- שאון הרחוב, דיבורים בשפה זרה, עברית עם מבטא, איש משוגע, כלומר שפוי. רוכב אופניים, איחולי "יום טוב" (אני לא מכאן); ציוצי ציפורים שלא פוסקים כמו גם רעש המקדחה הזאת, איפה לא משפצים את העיר בשעות צהריים בעיצומו של האביב?
עוד לגימה. הקומקום רותח. ואם מקשיבים היטב אי אפשר שלא, חד משמעית, נקודה. אם יושבים ובאמת מקשיבים אי אפשר שלא. אי אפשר. אולי הקפה יחכה. כן- הוא יאלץ. הוא תמיד מאפשר לי לברוח בזמן אמת ממילים שרוצות להיכתב. שיחכה.
אי אפשר שלא להשתגע.
יצאתי מהבית באמצע היום.
יש אנשים שבכלל לא זוכים לחוויה הזאת- הם בעבודה, הם באמצע משהו, אין להם זמן, הם בעבודה. לכולם קורים דברים. הם קורים לי גם. קוראים לי, גם. ואני יוצאת מהבית באמצע היום, ועוד לפעמים מעיזה שלא להיות לחלוטין מאוהבת בחיים שלי- לך תבין.
אמצע היום, דברים קורים, אני יוצאת מהבית וחולף על פני ילד קטן, כמה קטן הוא כבר יכול להיות? הוא הולך לבד באמצע תל אביב, נמוך קומה, בגדים ירוקים, בן כמה אתה בכלל? יש לו קפוצ'ון וכולו לבוש ירוק.
אמצע היום, יצאתי מהבית, אני ברת מזל. אני פונה שמאלה, הילד הולך לפני והוא כל כך קטן, והוא כזה איטי, שאני לא מצליחה לעקוף אותו. אני רק בוהה בקפוצ'ון מתנדנד כמו ראש של ילד שלובש ירוק, כולו ירוק, חוץ מתיק גב בצבע כחול, אולי הייתה עליו דמות ילדים אבל לא… בצורה ילדותית. הילד הוא אמן, כלומר היספטר, ילד, בתחילת הדרך, וכל בחירה אופנתית שלו היא בחירה אומנותית, היא אמירה, כל דבר שהוא ילבש יהיה חלק מהמאבק שלו להבין את העולם.
לפתע הוא פונה לנקודה שהיא בדיוק המשך המסלול שלי. ילד- זו הנקודה שלי! אני אחריו, ואני מתחילה לדמיין מן דבר משונה, הזיית צהריים, שהילד הזה הוא אני, אולי הוא הילד שלי? לא, הילד הזה הוא המצפון שלי. ההיפסטר המניאק הזה בכוונה הולך לי בין הרגליים ומחכה, שאני אסתובב על הציר שלי כמו איזה כוכב לכת בימיו האחרונים, סחור סחור, סופרת את השניות עד שאהפוך לחור שחור, כן, הוא מת שאני אחזור לחור שזחלתי ממנו, באמצע הצהריים. כאילו עוד שניה הוא יסתובב ויגיד לי משהו, "אנשים עובדים, לעזאזל".
כולו ירוק, ילד, כתם של צבע. והוא קטן מידי, נכון? הוא בן- לא יודעת, בת כמה הייתי כשהתחלתי להתחבא מתחת לקפוצ'ון? לא יותר משש. הקדמתי את זמני, ותנו לי להגיד לכם משהו על להקדים את הזמן- זה זוהר הרבה פחות ממה שאנשים מספרים. אין בזה תועלת. בסך הכל הגעתי לגיל שלושים כשהייתי בת תשע, ומה נשאר לי לעשות במשך עשרים ואחד שנים? רק לחכות שהפער הזה יסגר כדי שארגיש שאני בסדר על ציר הזמן, איפה שאני אמורה להיות.
היום אני עוד מעט בת עשרים ושש. אני עוד זוכרת אותי כותבת "עשרים וארבע". אני עוד זוכרת אותי אומרת שאהיה בת עשרים ושלוש בקיץ, ואני זוכרת אותי רוצה להעלם מתחת לשמיכה ביום הולדת שתיים עשרה, ונהיית עוד ועוד יותר גבוהה ככל שהשנים עוברות. אני זוכרת שצעקתי על אנשים שכל כך אהבתי, ילדה מבוגרת שכועסת על ילדים אחרים שהם ילדים, על מבוגרים אחרים שהם ילדים, שהם מסודרים על ציר הזמן. כמה זמן עבר מאז? מה הייתי עושה עכשיו אחרת?
אמצע היום, הילד לא מסתובב אליי, זה לא נועד לקרות.
אני משתגעת מזה.
// נגה רימון
