במלאות שנתיים לשירותי המסור בצבא ההגנה לישראל אין מנוס מלחשוב קצת על העתיד. ואיך אפשר לדבר על העתיד בלי לדבר קצת על העבר, כמובן.
מהרגע הראשון שנחתתי בצה"ל הבנתי שאני לא אמצא בו את התשוקות שחיפשתי בכל דבר אחר שעשיתי עד שהגעתי אליו. ובכל פעם שזה הכניס אותי טיפה לדיכאון, אמרתי לעצמי שזה באמת בסדר לגמרי, כי זה באמת לא העניין בצבא.
"העיקר האנשים", תמיד אמרו לי, "לא משנה מה תעשה, העיקר האנשים". תכלס, לפני הצבא לא קניתי את זה. כי מה זה אנשים. עד הצבא הכרתי אנשים עד רמה של להתקלח איתם בטיול שנתי גג. ואפילו זה עשיתי עם בגד ים. בצבא כבר יצא לי להתקלח עם בנאדם באותו תא ולבקר אותו גם על התספורת התחתונה שלו (נא לא להוציא את דבריי מהקשרם : ).
והאמת היא שגם בתנאים הכי חרא ובתפקיד הכי משעמם בסופו של דבר לסיפור הנחמד הזה יש תאריך תפוגה. אז גם אם לא התקדמת בהיררכיה וגם אם טחנת קצת או חטפת מלא שבתות יגיע יום שזה פשוט ייגמר, והעיקר זה לפחות לחוות וליהנות קצת בדרך. כי מה תזכור מהתקופה הזאת אם לא את הצחוקים והקשיים וההווי, שכל הדברים האלה הם בעצם, אנשים.
אבל זה צבא. וכמו שכבר אמרתי, בתחתית האריזה של הסיפור הזה יש תאריך פג תוקף.
ובמקרה שלי, התאריך הזה כבר הולך ומתקרב.
הבעיה העיקרית בסיפור שמתחיל אחרי הצבא היא שהתאריך תפוגה שלו זה גם התאריך שיהיה כתוב על המצבה שלי. כי מכאן אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות כלום. ואם אתה לא מרוצה מהחיים שיש לך, אתה יכול להאשים רק את עצמך, אלא אם כן בדיוק חירבנה עליך יונה או משהו כזה.
את החיים שלי אני רוצה להקדיש לדברים שיש לי תשוקה אליהם. מאסתי מזמן בדברים שאני עושה בצבא והם מעולם לא היו קשורים אליי רגשית, נפשית או מעשית.
יש לי תשוקה לכתיבה, ויש לי תשוקה לתיאטרון, ויש לי תשוקה לעזור לאנשים ולהבין אותם ולדעת מה עובר עליהם. בקיצור, יש לי תשוקה לכל מה שקשור לחפירות.
ויש לי גם פחדים. כי אני יודע שאם אני לא אזהר מספיק ואתפתה ללכת אחרי משכורת טובה או תנאים טובים, (כי פוטנציאל יש ברוך השם ואבא בהייטק שרוצה שגם הבן יהיה בהחלט יש) אני פשוט אשאר שם, ואשאיר את כל מה שאני כל כך רוצה שיקרה ברגע שלשם שינוי הבחירה תהיה עליי הרחק הרחק מאחור.
אז לשם התחלה, אני אומר בפה מלא ובלי להתבייש את הדבר הבא: אני רוצה ללמוד בבית ספר למשחק. אני רוצה להקדיש שלוש שנים מהחיים שלי כדי לנבור עמוק בדבר שגרם לי לתשוקה הכי גדולה מכל הדברים שאי פעם עשיתי. ואני רק מקווה לא לקרוא את הפוסט הזה עוד כמה שנים ולחשוב עד כמה נאיבי ואידיוט הייתי.
// אורן אלימלך
