את הדרך לפריז אני עושה בבכי, מה שלא מפתיע כי הרבה רגעים משמעותיים בחיי עברו בבכי כיאה לבחורה.
שלושה ימים אחרי שהגעתי החלטתי לצאת מהמיטה (לא נכון, הייתי צריכה פשוט ללכת לעבודה).
הדירה הראשונה שלנו הייתה בבסטיל, בחמישי ושבת היה שוק, וכל יום היה יפה. פריז באפריל משתנה, החורף מתחיל להעלם ויותר ויותר רגעי חסד של שמש מציפים את העיר.
אני מוצאת את הבית שלי בדירת חדר ישנה וחמה ברובע הלטיני, ממש איפה שאפשר לשמוע את הצלצולים של הנוטרדאם בבוקר ואת הסינית של מיליוני התיירים בשאר שעות היום
ואז התחלתי ללמוד, למלמל בצרפתית, להעריך גבינות מסריחות, לשתות יין גם סתם בסוף יום ארוך, להחזיק בגט מתחת לזרוע, להגיע לסופר עם שקית מהבית, לשבת בבית קפה רק עם כוס סודה ואספרסו קצר, לתפוס את המטרו בשניה האחרונה ובעיקר לחיות בשקט פנימי וקטן שמאפיין את הצרפתים באופן מובהק.
כשהחלטתי לעזוב את פריז הבטחתי לעצמי לחיות בהערצה גמורה להחלטה האמיצה ללכת מפה. אני רוצה לזכור באופן שווה והוגן את הדירה המושלמת שהייתה לי ואת הרגעים שהייתה בה הכי בודדה בעולם.
יום כיף עם קאפקייקס מושלם מפה:
Miss cupcake
35 bis, rue du roi de sicile
paris 75004
// בת-אל גרשוביץ
