אז יצאתי לרוץ

"די, צריך לחזור לכושר!", אמרתי לעצמי לפני חמש שנים כשעברתי לת"א. מאז, ממוצע הריצות שלי עומד על בין פעם בחודש לפעם בחצי שנה, העיקר שזה "פעם ב…". 

הנתונים אכן מדאיגים ולכן אחרי המרתון תל אביב האחרון החלטתי לחזור שוב לכושר. קניתי נעליים, זאת אומרת – השתמשתי בקופון שעמד להיגמר עוד יום ולא הייתה לי ברירה – והתארגנתי לריצה.

כשיוצאים לרוץ יש לקחת כמה אביזרי חובה: פלייליסט טוב של שירים קצביים באייפוד (אהה ואייפוד) וכמובן מפתח של הבית. הבעיה עם שניהם, שאת המפתח אין בדיוק איפה לדחוף ואת השירים מהפעם האחרונה שרצתי, אני כבר לא שומע. אז את "Stronger" של קנייה ווסט החלפתי ב"דרך השלום" ואת המפתח קשרתי למקום שלא אפרט והוא שמור במערכת.

ואז יצאתי לרוץ. מהר מאוד תרגלתי את מה שלימד אותי המורה לחנ"ג בחט"ב. 2 שאיפות מהאף ולהוציא מהפה. הבעיה היא שהוא כנראה אף פעם לא רץ בת"א. על השאיפה הראשונה מהאף נכנס לי העשן שיצא מהאוטובוס. אחרי שנחנקתי קצת, הרחתי את הביוב מאיזה בניין וסיגריות מבית קפה, ומאז הפסקתי לשאוף מהאף. 

חבל שהיא הגיעה באמצע הריצה

לצאת לרוץ אחרי כ"כ הרבה זמן מיד מזכיר ריצות מהנעורים. אתה עושה אותן רק כדי לראות איך אתה ביחס לאחרים וכל הזמן מחפש דרכי קיצור בדרך. וזה בהחלט הרגיש כמו ריצת 2,000. אחרי שנחתי בכל הרמזורים בדרך לפארק הירקון, שהיו על אדום לשמחתי, ניצלתי עוד רגע לנוח כאשר התחיל שיר שקט שהשתרבב בטעות לפלייליסט הקצבי. עצרתי לשתות מעט מים מהקולר המקומי וכשהרמתי את הראש ראיתי כלב שותה מהקולר ליד. הקאתי. 

חזרתי לרוץ עם פחות מים בגוף מאשר היה לי כשיצאתי מהבית, ואני לא ספצ' כמו אוסיין בולט אבל נראה לי שזה אף פעם לא טוב בריצה. לאט לאט, וזה די אירוני שאני משתמש בצמד המילים הללו כי באמת רצתי לאט לאט, ראיתי איך רצים אחרים עוקפים אותי. אבל כשהייתה זו סבתא עם הפיליפינית שלה שעקפה אותי, אמרתי לעצמי "די, עד כאן! אני לא אסכים שזה יקרה!". התיישבתי וחיכיתי שהן יחזרו מהסיבוב וחזרתי לרוץ מלפניהן, אחרי שאני נותן לעצמי פור רציני כמובן. עם הזקנים על הכיסאות גלגלים החשמליים לא ניסיתי אפילו להדביק את הפער.

איפה המסלול לעצלנים?

אין לי ספק שאנשים לא היו רצים אם מראה הייתה תלויה להם מול הפנים. טוב, פיזית היה באמת קשה לרוץ כי לא היו רואים את הדרך, אבל נניח שהתגברו על הבעיה הזו, הם היו רואים את הפרצופים שהם עושים תוך כדי ריצה. אני בטוח שזה היה מחזה לא נעים לאלה שעברו ממולי, כי אני ראיתי אותם והם נראו זוועה!. ובכל זאת אנשים בטוחים שבריצה הם נראים עכשיו מיליון דולר כמו בתמונות של בר רפאלי באינסטגרם, עם הזיעה ובגדי הספורט. הבעיה היא אחרי זה שהשרירים מתחילים להתכווץ בלילה ואז אתה מרגיש יותר כמו הזקן ומתחיל לקנא בו על הכסא גלגלים החשמלי. 

כשחזרתי (יותר נכון דידיתי) לדירה, עשיתי פק"לים כמחויב בחוק אחרי שרצים. הסתכלתי באפליקציה לריצה שמראה לפי קילומטרים מתי רצתי הכי מהר והכי לאט. אצלי בהתחלה הופיע סימן של ארנבת ובכל השאר- צב. לאחר מכן עשיתי מתיחות (אמיתי לא כמו יגאל שילון) ולבסוף אכלתי טונה, כי אותי לימדו ש50% מספורט זה גם תזונה נכונה. 

מזל שתאריך התפוגה של חבילת הטונה הוא עד 2018 כי זה נותן לי אוויר לנשימה עד הפעם הבאה שאצא לריצה. 

תהיו בריאים.

// ניסן חנניה