אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.
כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכל אבל לא יודעים איך למלא צ'ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל.
אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, וכי פשוט מצחיק. לא הכל מורכב, אבל הכל מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח. לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק לי את הבוילר.
יש רגעים.
רגעים, כמו אחרי מסיבה. אחרי ששתית ועישנת ונצמדת ונרטבת וקפצת במועדון כל כך גבוה וחזק שלא ברור איך העקבים שלך עמדו בזה. ועשרה אנשים שהכרת לראשונה לפני שלוש שעות רוצים ללכת לאכול שווארמה. ואת רק רוצה להיכנס לתוך המועדון, בחזרה, אל תוך הסערה, להביט במישהו באמת, לרגע, רק לרגע. אבל, אבל גדול האבל הזה.
אבל של כלום. של כולם.
אבל בואו נחיה על הקצה! בואו נצביע בבחירות למישהו שההורים שלנו לא אוהבים, ונאמין למילים של מי שלא אוהב אותנו. בואו נחשוב רק חצי, רק חצי כוח. כי אין סיבה, אין סיבה לשום דבר. אין מקור, ואין אמת, והמשמעות היא מילה ריקה מתוכן. רק החיים, ברי תוכן הם. האם תהיי חדה מספיק בשביל להבחין בו? האם תהיי חדה מספיק, מתחת למים החמים, מאחורי הגרביונים המרמזים, מעל גבר?
ואיך זה לראות הכל בבהירות כזו? איך זה כשהכל מתחבר ונהיה אחד?
זה הכל מעגלים, מותק, זה הכל.
מעגלים.
// גל גורליק
