יש דברים שאני לא מבינה. למה יש אנשים שמעדיפים חורף על פני קיץ, למה היום מתנהל בשעות הבוקר ולא בלילה, למה אנשים עוברים מדיאט קולה לזירו, למה לגור ברמת גן ולא בתל אביב ולמה לעזאזל יש מישהי בעולם שחולמת להיות דיילת אויר.
איזה תפקיד מגוחך. עובדים בשעות לא שעות, מאבדים את ההתלהבות הנתב"גית הידועה, וכבר לא זורקים בנון שלנטיות – "בפעם אחרונה שהייתי פה, נסעתי להודו" . החנויות בדיוטי נמצאות שם בשביל קניות לחברים שצריכים בושם או סיגריות. העלייה למטוס מלווה בנקיונות, עמידה מתמדת על עקבים ושירות לאנשים שמשוכנעים כי מגיע להם הכל. לא פחות.
קלישאת – תארוז אותי במזוודה
ולפני הכל, המיונים. זה שיא השיאים.
אספר לכם סיפור ששמעתי על מישהי. היא כל כך רצתה להיות דיילת אוויר, ולא היה אכפת לה שהיא סטודנטית, שנה שלישית, שעוד רגע היא כבר יוצאת לחיים של הגדולים. היא רצתה לעבוד כדיילת, באל-על (רק באל-על) ולא היה לה אכפת להקריב הכל בשביל זה.
היא שלחה בקשה להתקבל למיונים וקיבלה אותם. בדקה כל מה שצריך לקראתם, פתחה כל פורום ובלוג. מבחינה מקצועית – המיונים מסננים את המעומדים, במהלך אותו היום והם כוללים שלושה שלבים: ראיון בע"פ באנגלית, מבחני מחשב ודינמיקה קבוצתית – אם לא עברת אחד מהשלבים, את מחוץ למשחק. אמרו לה שנהוג להגיע במכנס שחור מחויט, חולצה לבנה מכופתרת, נעלי עקב מהודרות, איפור עדין וקוקו אסוף בקפידה.
נרגשת, היא מגיעה ליום הגדול. 50 אנשים עומדים מחוץ לחדר. מתחילים לפצל אותם למבחני מחשב וראיון בע"פ באנגלית. היא יודעת אנגלית, לא ברמה היסטרית, בשנים האחרונות היא אפילו הפכה את זה לבדיחה - שהיא לא מבינה את ה"שפה הזאת". היא ניגשת לראיון. ארבעה אנשים יושבים מולה, רק אחד מדבר איתה וכל השאר בוחנים אותה. מסיימת את הראיון ועוברת. צוהלת מאושר, ניגשת למבחני המחשב. השלב הראשון – מבחן אנגלית על אוצר מילים וגרמר. כן, Present Progressive.
זמן של 25 דק' ל-40 שאלות. כשעברו ה25 דקות הופיעה מולה מסך בו היה כתוב: "תמו המיונים, גשי לעמדת הכניסה" היא ראתה שחור. הרגישה שהעיניים שלה יוצאות מהמקום. הלכה להתחנן שיתנו לה לנסות שוב, שמדובר באי הבנה, שהמחשב לא יודע לבדוק, הרצפה עקומה. אבל הם שלחו אותה הביתה. ואם בא לה, אמרו, היא יכולה לדבר איתם שוב, בעוד שלושה חודשים. אאוצ'.
נמצאו מועמדים מתאימים יותר
היא לא ויתרה. התחילה לקחת שיעורים פרטיים באנגלית, עברו שלושה חודשים, והיא שוב הגישה מועמדות. קיבלה זימון, ניגשה. עברה את הראיון בעל פה, עברה את המיונים הממוחשבים, את כ-ו-ל-ם, ולא ראתה שוב את המסך הארור ההוא, היא הרגישה שזה מסתדר. עכשיו נותר רק שלב הדינמיקה הקבוצתית (קטן עליה) וזה הולך להיות שלה.
אחרי יומיים הם שלחו לה מייל ש'זה לא רלוונטי. והיא נמצאה לא מתאימה לתפקיד'.
חברים אמרו לה שתנסה לעבוד ב'ארקיע', שזה אותו הרעיון. אבל היא אמרה שזה כמו ללבוש בגדים של FOX כשיש TOPSHOP , ושאין על מה לדבר בכלל.
איזה כיף זה להיות דיילת אוויר. טעם החיים. מוניות לוקחות ומחזירות אותך הביתה, משנים כל יום צוות אוויר, נוסעים מסביב לעולם, שלושה ימים בניו יורק, קויקי באמסטרדם, לו"ז לא מתוכנן, סוגים שונים של אנשים, שום דבר לא שגרתי.
ה'היא' – זאת אני. היום, חודש אחרי, אני יודעת להגיד שהכל לטובה, מסתבר. אולי חו"ל ואני נועדנו לבלות יחד, אבל לא לעבוד. ולכל הדיילות באשר הן, שתדעו: כשאתן עומדות מתחת לבית שלכן באבן גבירול, ב3:00 לפנות בוקר בעיניים טרוטות, ומזוודה שחורה לצידכן, תזכרו שיש אחת בעולם, שמקנאה בכן וחושבת שיש לכן יופי של תפקיד.
//נעמה בן נפתלי