ישראלי בחו"ל אוהב להיות מחובר לארץ וחייב לדעת מה קורה בכל דקה ודקה. לכן מרגע הירידה מהמטוס מתחיל מרדף. המרדף אחר הWi-Fi. "יש לכם ווי-פיי?", "סליחה, מה הסיסמה לווי-פיי?". שותה 10 קפה ביום רק בגלל הווי-פיי חינם ורואה את אותה הכותרת ב-YNET כי גם ככה לילה בישראל ולא מעדכנים כלום.
לא משנה כמה סרטים זוהרים וסימנים תשים על המזוודה שלך, עדיין תרצה לבדוק כל מזוודה דומה שעוברת במסוע. הוצאת מזוודה מהמסוע דומה לתפיסת דג גדול בים שהופך לסוער בשנייה. כולם דרוכים, הן עוברות אחת אחת, פתאום אתה רואה אדם נאבק על המזוודה שלו, זה מגיע כבר אליך, אתה עוזר לו ומנסה למשוך אותה גם. המחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא: "אין מצב שזה 23 קילו!", בסוף אתה מושך חזק ונותן לו אותה. הוא מודה לך, מסתכל על הכיתוב ואומר "אהה זה לא שלי" ומחזיר חזרה למסוע.
החוק אומר ש"ברומא תהיה רומאי" ומכך ניתן להסיק ש"בהודו בשום פנים ואופן אל תהיה הודי" (אלא אם כן אתה נוהג לעשות צרכיך ברחוב) ו"בניו יורק תהיה ישראלי", כי כולם שם ישראלים לשעבר. וכולם כבר שינו את שמם בגלל סיבה אחת-העובדים בסטארבקס שמתקשים עם השמות הישראלים, לי קראו "ליסה" למשל.
המזל של הישראלים בחו"ל הוא דומה, תמיד תעלה על האוטובוס שבו יהיו עוד כמה ישראלים. במקרה כזה אנחנו מתחלקים לשני סוגים, הקולניים והמתחבאים. הקולניים ידברו על הנהג וכמה שהוא צעיר-"זה נהג זה? עוד לא עשו לו ברית מילה". והמתחבאים יעמידו פנים שהם זרים למרות שזו באמת בדיחה מעולה. בכל מקרה שני הסוגים משווים הכול לארץ ואיך בארץ הכול שונה. לדוגמה, הסאבווי בארה"ב מחכה שהרכבת מהצד השני תעצור למקרה ומישהו צריך להחליף רכבת, בארץ נהג האוטובוס בורח כדי לא לעלות עוד נוסעים.
מתלהב כל פעם שרואה עברית בחו״ל
תגידו מה שתגידו על תרבות הסלפי, יש בזה גם דבר מבורך. אני עוד זוכר ימים בטיול עם חברים שניסינו לבקש מעובר אורח לצלם אותנו. אי אפשר לבקש מכל אחד, זה כמו סלקציה (מצטער, אין תחליף למילה הזו, תתעלמו שוב). המטרה לבחור בצעיר שמבין עניין, אבל אז עוברת סבתא ושואלת "לצלם אתכם?". היא מכוונת, אתם עומדים, מצלמת ומעבירה לך לבדיקה, אתה מסתכל על התמונה, מסתכל על הנוף, ולא מבין לאין הוא נעלם. הוא בקצה אחד אתם בקצה אחר. עכשיו לא נעים להגיד לה לצלם שוב, והיא מתה (אוטוטו) לשמוע איך התמונה יצאה. אז אתה אומר: "פרפקט! תודה!" וממתין שתלך.
אחרי שחיכית שהיא תתרחק, וזה לא היה דקה-שתיים, אתה מבקש ממישהו צעיר הפעם. הוא מכוון, ומתחיל המרוץ אחרי התמונה. אחד מצמץ, השני לא הסתכל, אנשים עוברים באמצע. והם עושים את זה בהתכופפות אלגנטית, כדי לא להפריע, אבל הפרעתם! מה אתם חושבים שלא רואים אתכם כשאתם יורדים 5 ס"מ עם הראש?
בלילה האחרון בחו"ל קשה להאמין איך הזמן עבר כ"כ מהר ואיך מחר במקום ללכת ב"ברודווי" תלך ברחוב "אנוסי משהד". מהרגע שיצאת לכיוון שדה התעופה, מבחינתך הטיול נגמר. פתאום הכול יעבור לאט והריגוש שהיה לך יחלוף ותרצה כבר להגיע לישראל.
גאון אחד אמר: "מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור". ובאמת אחרי הכול, אין עוד מקום כמו הארץ.
שוב תעלה למטוס, שוב תשב באמצע, שוב תסבול כל הדרך. אבל הפעם כאשר תעבור בנתב"ג בפרוזדור הארוך הזה שמצידו הימני רואים את אלה שבדיוק טסים לחו"ל, יהיה מישהו אחר שירצה לעשות לך אצבע משולשת ולהגיד לך "עכשיו אני טס!".
// ניסן חנניה
