מי מאיתנו שמעל גיל 20 ומשהו יכול להיות וניצל מהתחזית העגומה הזו, אך אלו שמתחת, זה סיפור אחר לגמרי. זה התחיל ממש איתנו – הדור של מלחמת המפרץ, שקיבל לידיו במרוצת השנים את: האייסיקיו, הצ'אטים, הפייסבוק ולאט לאט מכשיר קטן (יחסית) מהמחשב שמרכז את כל הדברים האלו על מסך אחד. הפכנו מדור ה- X וה- Y – לדור המסכים. מאוחר יותר הגיע דור חדש ומשוכלל יותר – דור הסלפי: דור שלא צריך יותר אף אחד, לא בשביל אינטראקציה אנושית ואפילו לא בשביל לצלם תמונה, בשביל שניהם יכול להספיק לו מקל.
דור הסלפי, האינסטוש והבת מצווש, הדור הזה שאולי גורם לי להרים גבה, אבל הוא יהיה זה שישתלט על העולם בסופו של דבר. למה? כי הם לא צריכים יותר אף אחד והם לא חייבים לאף אחד כלום. דור שלם העובד בלי לדעת, על מיסוך רגשות והכהתם. שנים שהם לא מסתכלים לאף אחד בעיניים כי המסך פשוט הרבה יותר קרוב ואני גם לא בטוחה שהם יודעים בכלל איך נראות עיניים.
דור שלא מבין איך עובדת אינטונאציה רק כי אי אפשר לשמוע את הטון של האדם שמדבר איתך דרך אותיות, למרות באמת שוואטסאפ נותנים לך את האופציה להקליט את הקול שלך לכמה שניות ספורות למקרה שמתישהו תרצה להיזכר איך עושה בן אדם. שנים שהדור הזה עובד לא במודע על להפוך לרובוטים.
אני יודעת שאחד מכללי הברזל של הרובוטים זה שאסור להם לפגוע בבני אדם, אבל מישהו שכח שאנשים שהפכו לרובוטים לא מבינים מה זה אומר "לפגוע בבן אדם" או מה זה בכלל "בן אדם", אני לא בטוחה אם עד שנת 2220 הם אפילו יזכרו איך "בני אדם" נראים בכלל לא דרך מסך. השתנינו. גבירותיי ורבותיי – מהפך!
אתם בטח זוכרים את הימים ההאלו בו ההורים לקחו נשימה גדולה ובמבט מלגלג, סיפרו על העידן הזה לפני שהיו פלאפונים, נו שאם הייתם קובעים עם חבר הייתם צריכים לייחל שהוא יזכור ויגיע – סיפורים שהדור החדש לא מכיר ולא רק כי הוא לא טורח לדבר עם ההורים שלו בחצי אוזן כששאר האיברים שלו מחוברים באינופוזיה למסך התורן.
את הפלאפון הראשון שלי קיבלתי בסוף כיתה ו' ולא כי אני ביקשתי או משהו כזה, אלא כי ההורים שלי היו צריכים לדעת איפה אני כל רגע נתון, מחלה שכזאת שנפוצה ביותר אצל אנשים שעברו את כל חייהם בלייחל שהחבר יבוא אבל על אפם וחמתם שהייחולים האלו יימשכו עם הבת שלהם! לא כשיש "פדופלים ואנסים" דבר שכנראה לא היה קיים אז. מה שקורה עכשיו הוא שונה לחלוטין כי פשוט אף אחד לא מסרב. אף אחד לא מצליח להעסיק את עצמו יותר, לא הורים ולא ילדים, אלא אם צמוד להם מסך כלשהו לפרצוף.
אני לא אגיד שזה לא עתידני ומאוד עוזר להתפתחות של כולנו בהכל, אבל זה דילג על ההתפתחות של הדור הזה עם אנשים, עם מפגשים בלי מסך, עם מפגשים שלא מחייבים תיעוד-סלפי, אחרת הם כנראה לא קרו מעולם וחלילה אם היה כיף כי אם זה לא תועד זה פשוט לא קרה, אף אחד לא יאמין. תוסיפו תת סעיף שאם זה לא תועד לפחות בשתי מדיות שונות זה לא קרה.
"החדשות הטובות": אם פעם התמרמרנו על אנשים שמעלים תמונות של אוכל לאינסטגרם, אתם יכולים להירגע, כי זה ניגמר. הדור החדש לא אוכל יותר, במיוחד לא בפומבי מהחשש שיראו אותו ומהחשש שאולי במקרה זה "ידלוף" לרשת ואז כולם יצחקו על הנתפסים כי הם "אוכלים" – פעולה נורמטיבית שמזוהה עם בני אדם לצורך קיום, פעולה שכנראה נחשבת לבושה ומעידה על חולשות בקרב קהילת הרובוטים.
// דניאל בוקס