הלב שלי נשאר מלא בך מאז שנפרדנו, עד שהחלטתי לעשות סדר, בכוח. בחרתי אחד מארבעת החדרים שלו והעברתי אליו את כל מה שקשור בך, כך שהוא הפך למחסן עמוס לעייפה ושאר הלב קצת התאוורר. לפחות ככה לא תסתובבי לי כל הזמן מול העיניים, אני כבר לא יכול להישאר עם התחושה הזו.
מדי פעם אני תוהה מה לעשות עם החדר הזה, והיו לי כל מיני מחשבות להסב אותו.
ניסיתי לעשות ממנו חדר עבודה, אבל לא הצלחתי להתרכז בשום דבר כשאני בתוכו.
הוא גדול מדי בתור חדר ארונות ואינטימי מדי בתור סלון.
הנוף שלו מוגבל, ככה שגם בתור מרפסת הוא לא מי יודע מה.
חשבתי להפוך אותו לחדר כושר, אבל גם ככה יש בו הרבה משקולות.
אולי חדר אורחים? אבל איך יהיה להם נוח לבוא להתארח כשכל התזכורות ממך עדיין שם?
קרדיט צילום: Ian Burt
על הקירות מודבק טאפט חתום בציטוטים וחלקי ציטוטים שלך, כמו גרפיטי מבולגן. הדי הצחוק שלך לפעמים מקפצים בין הקירות. נדמה לי שגם חלק מהמוזה שלי מאוחסן כאן איפשהוא, אבל אני קצת מפחד להתחיל לחפש אחריו בין הארגזים, כי זה קצת נוגד את המטרה שלשמה אספתי לכאן הכל. אני אמנם רוצה להסתכל קדימה, רק עוד לא מוכן לפנות משם כלום. הספייס הזה הוא כל מה שנשאר לי מאיתנו ונחמד לי להיכנס אליו מדי פעם, לנקות קצת אבק, לפתוח חלון כדי לאוורר קצת. להתרפק על האלבומים, על הרהיטים בו, ועל הסיפור שכל אחד מהם מייצג.
קרדיט צילום: דפנה אשכנזי
הייתי שמח לעדכן את החדר הזה קצת, קצת מודרניות יכלה לעשות לו טוב, אולי לרענן את כוננית הספרים עם מיטב כתבי מה שעבר עלייך השבוע, אולי להתקין רמקולים חדשים שינגנו את השיר החדש שעליו נדלקת לאחרונה, אולי לעדכן את האלבומים עם כמה תמונות מחיוכים שיצא לך לחייך מאז. אבל יש לי לב שלם עם עוד שלושה חדרים לדאוג לו, ואני לא חושב שזו תהיה השקעה נבונה. אז אני משאיר את המצב ככה, עם התקווה שיום אחד אולי אמצא מה לעשות עם החדר שלך. יש בו סטייל של וינטג' בצבעים חמימים, שנורא מחמיא בעין לגעגוע, שלא עובר במגע. במגע הכל פה מתקרר מיום ליום. החימום כנראה כבר לא מה שהיה פעם. חוצמזה, התחיל לעלות בו מין ריח טחוב – כזה שמזכיר משהו שהחמיץ.
// שלומי טסה