והנה אני, כמה שנים אחרי, מוצאת את עצמי שוב באותה צומת. מקווה שחכמה יותר, יותר חופרת פנימה, יותר מודעת ועדיין, משחזרת אחד לאחד דפוסים ישנים.
לפני כשבוע הסתיימה לה עוד מערכת יחסים שכזאת. מערכת יחסים זאת אולי מילה גדולה מדי, שכן זאת לא הייתה באמת מערכת יחסים.
יצאתי עם מישהו חודשיים. לא קראתי לו חבר שלי, לא היו הגדרות מפוצצות , לא הגענו לשלב ההתאהבות הכובשת. כמו שיגידו לכם כל החכמים שכבר נשואים/בזוגיות 40 שנה – או שזה זה או שזה לא זה. פשוט.
כן בטח פשוט.
קל להגיד את זה ממרומי האייפל של זוגיות שחוקה שאתה חייב להצדיק את קיומה בשביל להרגיש שהחיים שלך נעים בכיוון הנכון. וממש קל להגיד את זה אחרי שכבר שכחת מזמן את פלאי הביצה התל אביבית, ואיך הנסיך שלך היה פרפר לא קטן כשרק התחלתם לצאת ולקח לך לפחות חודשיים לבטוח בו. פשוט.
אז מערכת היחסים היא לא מערכת היחסים הזו, מלכתחילה לא הרגישה לי שזה זה. פגשתי אחלה בחור, חכם, אוהב כלבים שזה א'- ב', טוב לב, גבוה, מישהו שאני נמשכת אליו, למרות שזה גם היה קצת בסימן שאלה מההתחלה.
אז למה נשארתי שם? פשוט כי הוא התעקש.
אם החיים שלי בדרך כלל נראים כמו מרתון של תעצרו את העיר אני רוצה לרדת, אז בתקופה הזו אני בעומס מוגזם. שלוש עבודות, כלבה חדשה ולא קלה לחינוך, ומעבר דירה שנכפה עלי, כי הבית מתפרק. אם הוא לא היה מתעקש כנראה שלא הייתי יוצאת עם אף אחד בחודשיים האחרונים פשוט כי בקושי יש לי מקום להכיל אותי. אבל עד שמגיע בחור טוב וגם לא עושה סימנים של ללכת, בניגוד לרוב הגברים בעיר הזאת, מקווים שהוא יישאר.
מההתחלה לא הייתי מרוצה. מצאתי את עצמי שוב בתפקיד המטפלת, שמשום מה אני מצליחה למצוא לעצמי שוב ושוב. שוב בחור מבולבל שלא מוצא את מקומו, עשה הסבה להייטק בדיוק. מתחילה להפעיל קשרים, לשכתב לו קורות חיים, ללטף את האגו הדואב שלו כשראיון העבודה לא הלך טוב. משתדלת להקדיש לו כמה שיותר זמן, על חשבון הזמן שלי לעצמי. משאירה לו מפתח יום אחד כי הוא קם אחרי, ובתמורה הוא עובר לגור אצלי, וממש מהר מדי.
והכול מובן מאליו מבחינתו. כשהוא, הכי מרוכז בעצמו, לא רואה אותי ממטר, לא סופר אותי, לא בקטע רע. פשוט בתוך הבלבולים שלו עם עצמו. ואני, במקום להקשיב לי, כשאני אומרת שאני לא מרוצה, וזה לא צריך להיות ככה. ואין התרגשות ואני לא קרובה אפילו להרגיש מאוהבת.
צצה לה האני שאומרת- אבל הוא בחור טוב, ויש שם פוטנציאל, ואז מה אם הוא ככה וככה ולא ככה, תני לזה צ'אנס, ועד שמגיע בחור שנשאר ומשקיע, אבל איזה משקיע, גם את זה הוא לא עשה. הוא פשוט היה שם, בעיקר פיזית, בעיקר סביב עצמו.
אני לא אומרת את זה מתוך עצבים או כעס , כי באמת שאין בי כלפיו, אפילו לא הזלתי דמעה כשהוא הלך. יש לי כעס בעיקר עלי. איך שוב נפלתי למלכודת הזאת.
למה אני לא מדויקת עם עצמי. למה אני לא מקשיבה לעצמי וחותכת במקום לבזבז את כל האנרגיות האלה.
הסוג של מערכת יחסים הזו זה שחזור של מערכת יחסים שהייתה לי לפני שלוש שנים, רק שאז לקח לה חצי שנה להיגמר ולא חודשיים, וזה הרבה יותר כאב.
לא כי הייתי מאוהבת, פשוט כי הייתי הרבה פחות מודעת.
אז מעכשיו זאת השאיפה החדשה, להיות במודעות תוך כדי תנועה. להקשיב לתובנות שלי ואם משהו
לא מרגיש לך כמו זה, אז די. די אם ה-לתת צ'אנס האלה.
או שזה זה או שזה לא זה, לא? פשוט :).
// לינור מידן