אחריי חודשיים נפגשנו במקרה. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב ולא תהיתי אם אפגוש אותו או לא. לא הלכתי בכל הנתיבים המסומנים של הקשר שלנו. ובכל זאת הייתה לי תחושה שדווקא היום זה יקרה – היום אראה אותו. ידעתי שאני מוכנה.
הבחנתי בו מכמה מטרים בודדים, הוא הבחין בי גם שנייה אחר כך. הורדנו אוזניות בתיאום מושלם. נשיקה בלחי מלווה בחיבוק משונה. בא לך סיגריה? הוא שאל. ואני חשבתי שברגע שהוא הפסיק לנשום אותי, הוא גם הפסיק איתן.
התיישבנו על אחד הספסלים בשדרה והתחלנו בשיחת חולין של שני אנשים שהפכו זרים, אולי שני אנשים שהיו זרים מעולם. בסיגריה השנייה כבר אמרתי לו שאני כועסת עליו על הלב שלי שנשבר, על כמות הדמעות שהכרית שלי ספגה, על כמות נוספת שאבא ואמא ניגבו באהבה. הוא תמיד אמר שהוא לא מאמין בדמעות.
הוא שאל אותי אם אני כותבת. אמרתי שכן. כותבת מלא, היום כבר פחות עליו. הוא ביקש לקרוא. לא הבנתי איך הוא לא עשה זאת עד עכשיו.
נפרדנו בחיבוק. הפעם חיבוק נימוסים.
שעה אחר כך ביקש שניפגש שוב על אותו הספסל. הטקסט שלי הציף אצלו דברים והוא רצה להגיד לי אותם פנים מול פנים. אפשר.
השיחה השנייה כבר כללה יותר משתי סיגריות. אמרתי בה דברים שעברו לי בראש בחודשיים האחרונים. דברים שהבנתי עליו ובעיקר על עצמי. יריתי מסקנות, בלי פילטרים. מנסה להבין מה קרה לו, מה קרה לנו. למה מילים לא נאמרו. כנות פשוטה שאמורה להאמר בין שני אנשים שמנהלים מערכת יחסים. בין שני אנשים שאמרו שהם אוהבים.
לא מאשימה אותו בזה. אני נושאת באחריות באותה המידה.
הוא הרגיש לי אבוד וכל כך זר. העיניים שלו ריצדו על כל העוברים והשבים בשדרה. רציתי לשים לו יד על הכתף, ללטף לו את הפנים, להשכיב אותו לישון במיטה הגדולה הזאת שלמדתי להכיר, להגיד לו שהכל יהיה בסדר וללכת. אבל לא רציתי לקחת את התפקיד הזה על עצמי. הוא סיים אותנו, הוא צריך להתמודד עם עצמו לבד. אני את העבודה שלי עשיתי. אני עכשיו במקום אחר.
חזרתי הביתה וקראתי אותנו אחורה. את כל הדברים שכתבתי. פסקאות קטנות במהלך. פסקאות על פסקאות אחריי. ימים שבהם רק ישבתי וכתבתי. מתארת אירועים, בוכה עם הגשם ובעיקר על עצמי. מנתחת כל מילה שאמר, כל סיטואציה מרגשת, כל פעם שאמר שהוא אוהב, כל פעם שהחזיק לי את היד, כל שקשוקה מפנקת שהכין לי. מנסה להבין איך ממשיכים מכאן בלעדיו, בלעדיי מי שהפכתי להיות. וכל מילה כתובה כמו משחררת יום אחד איתו לאוויר העולם. כל מילה כתובה, כאילו שייכת לסיפור לא שלי.
כשישבנו על הספסל, חיכיתי לטלפון מאחר. איתו כל המילים נאמרות, חוץ ממה שאסור, חוץ ממה שאי אפשר עכשיו. איתו נשארים בבית, למרות שלפעמים בא לי לצעוק אותו לכל העולם, להחזיק לו את היד ברחוב בלי להסתכל לצדדים. הוא מזיע אותנו החוצה ושר אצלי במקלחת. והשיחות איתו ארוכות ונעימות לי כאילו אין מגבלה לכמות המילים שיש ליקום להציע ולא צריך ללכת לישון אף פעם. וגם עליו אני כותבת עכשיו, מילים על מילים ושירים על קירות. וגם אם הוא זמני אצלי בחיים, וגם אם אותו אקרא יום אחד אחורה, אני נושמת סדיר. אני יודעת שעכשיו זה טוב.
// נועה רוטשטיין