אני כבר לא עושה הנחות לאנשים שאני איתם. פעם הייתי מכבה את המוח שלי, מורידה את המתג על כל הנורות האדומות שהשתוללו, מבטלת את תחושת הבטן שלי. הייתי זורמת עם מה שהם רצו, הייתי קלילה, הייתי חיה את הרגע וכשהרגע נגמר זה כאב.
אני כבר לא עושה הנחות לכאב. כבר לא מסתירה אותו תחת הגדרות ותיוגים, תירוצים מומצאים, מפחדת להרגיש אותו, להתפלש בו. תמיד הייתי חזקה, והמשכתי לרוץ. יודעת שהפצעים מתישהו יגלידו והאדרנלין יחפה על הכל. עכשיו אני רצה דרך הכאב ובכל צעד מרגישה אותו טוב.
אני כבר לא עושה הנחות לרגשות שלי. אחרי שנים של שמירה בבטן למדתי להגיד דברים בקול רם. אני מרשה לעצמי לכעוס, להתבאס, ליפול ולקום. להפסיק להתחבא מאחורי "לא נעים", לא מדחיקה את הכאב או דוחפת אותו למגירה בצד. יודעת סוף סוף שגם לי מגיע שיראו אותי. את כל הצבעים, את הדמעות, את החיוך.
אני כבר לא עושה הנחות ללב שלי. הלב שלי נסדק ונשבר, חיכה והתעייף, החסיר פעימה ודפק מהר. מנסה לראות את מי שעומד מולי הכי נקי שאפשר ולא את הדמות שיש לי בראש, לא נסחפת בזרם ובהתלהבות, לא מתאהבת בפיקציות.
אני כבר לא עושה הנחות לעצמי. מפסיקה להתעלם מהאמת שתלויה לי מול הפנים כבר שנים, לוקחת אותה איתי בחלקים קטנים, מצרפת תובנות לתמונה הגדולה. לא משתמשת ב"ממלאי מקום" כשעצוב לי או משעמם לי בראש, לא עושה כמעט. מרשה לעצמי להתלהב ולהתאכזב, להוריד את החומות.
Urban Street Art
אני כבר לא עושה הנחות. לא נותנת את עצמי בכל מחיר. לא מתמסרת בגופי ודעתי תמורת חיוך וליטוף. בודקת את הגבולות שלי בלי לפחד ממה אחרים יחשבו עליי. יודעת לבקש בקול רם מה שאני צריכה. מסתכלת אחורה, קדימה ולשני הצדדים. רוצה להאמין שאני יודעת מה הערך שלי, שאני מכירה את עצמי ואת העוצמות שלי, שלמדתי מהעבר ושיש לי הרבה מה ללמוד בעתיד. שיש עוד מקום להרבה אושר ואהבה בחיים שלי.
אני כבר לא עושה הנחות, אצלי אין מבצעי סוף עונה.
// ענבל ששון
