״זיינתי כל כך הרבה בחורות בתל אביב, ברצינות״, הוא אמר לי אחרי יותר מדי בירות בשדרות רוטשילד. היום הוא בברלין. זוהי יכולה להיקרא כותרת חריפה, היום היא כבויה. אולי מכיוון שאי שם בסוף שנות ה-90, אבד לעיר הזו כל הצ'ארם.
לפני שגרתי בתל אביב, הייתי באה לעיר הגדולה לערוך שופינג פאשניסטי ענק, ריצוצים באלנבי, מוזיקה בסנטר, עולה לעולם חדש שעוצר בכל מקום ונוסע כמו משוגע העונה לשם "מונית שירות", ומשם לניחוח שוק תל אביבי והחומוס התימני בכרמל, ואז מקנחת בישיבה על טיילת צ'ארלס קלור ומביטה בגלים מתנפצים אל הדולפינריום הנטוש.
היום אין פה כלום.
לפעמים בלילה אני מצליחה לראות איזה כוכב בשמיים, ואני מדלקמת שירים של משינה על מוסדות תל אביביים. אני מברכת את רון חולדאי על התל אופן, ואז מקללת אותו בחזרה כאשר אני לוקחת אופניים מקולקלות.
מתוך עמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב
אני הולכת ללגום קצת בירה במנזר, אוכלת בכל הפסט פודים המוכרים בעיר, ממהרת בקצב שלהם, מתלבשת (קצת נו, חייבת להודות בזה) כמותם, ועדיין – מה לא שייך בי פה? המחשבה? הדיבור? אני צריכה להיות גאה כדי שהמקום הזה ייראה לי נוצץ?
זוהי כבר לא שאלה של מאיפה באת, אני חושבת שלאט לאט עם הזמן הכרתי אנשים אשר חווים רגשות זהים ולא מרגישים שייכות לשום מקום, מה שבא יד ביד עם זוגיות.
מתוך עמוד הפייסבוק Walk Of Shame
אני בת 25 ואני לא מאמינה לאף גבר תל אביבי שאני פוגשת, והאמינו לי שפגשתי. קודם בואי נשכב ואז נראה. זה הטייפ קאסט הראשון. ופתאום מגיע הבחור הזה ש"לחוץ חתונה אינטסיבי-אינטנסיבי-אינטנסיבי", או "אתה מושלם, אתה מושלם יואו, כמה אתה מושלם, שיט. פטיש מוזר. ידעתי שמשהו חייב להשתבש".
קמה בבוקר, מתלבשת, "איך אמרת שקוראים לך שוב? לא, השם משפחה" אני יוצאת מזה. גרועה בשמות. ככה קוראים לזה היום כשיש עודף שוק.יותר מדי היצע אנושי ופחות מדי היצע דירות. יותר מדי סקס פחות מדי אהבה. ופתאום, מבלי משים לב, זיינתי כל כך הרבה בחורים בתל אביב. ברצינות.
// שיר נבו
