כשהייתי ילד בן 14 או 16 התקיים יורו (או מונדיאל. זכרון ותאריכים זה לא הצד החזק שלי). אבא שלי החליט שלכבוד המאורע אנחנו מתחדשים בטלוויזיה. מספר ימים ו-15 אלף ₪ אחר כך (נקווה שאבא שלי לא כועס שאני מגלה סודות פיננסיים), ושלושה גברתנים העלו את המפלצת הביתה.
היא היתה יפהפיה, מקרן אחורי, מאות אלפי צבעים, ובמשקל של מכונית קוריאנית ממוצעת.
15 אלף שקל.
לרוב החברים שלי לא היו טלוויזיות בגודל הזה עד שהגענו לצבא. בכלל, כשמדובר היה בדברים מהם נהננו, ידעתי שיש לי את היכולת לחוות דברים שלרוב האנשים אין. לסעוד אוכל אסייאתי או סטייק ניו יורקי, לטייל במקומות בעולם, להנות מחוגים, ואפילו חיית מחמד אקזוטית (לחצי דקה בדיוק אבל הפואנטה של הפוסט היא לא איזה ילד מחורבן הייתי).
למה נכנסתי לדמותו של יוסף המספר? כי היום, באחת הנסיעות המובילות אותי מאי אחד לאחר בתאילנד, נחתה עלי התובנה – פעם הכסף איפשר לך להינות מדברים שלאף אחד אחר לא היה. היום הכסף בעיקר קונה לך נוחות.
היום מחכה לי בבית התל אביבי טלוויזיה שטוחה 42 אינץ'. היא עלתה לי 2,299 ₪. בתכלס? אני מרגיש שקצת נדפקתי.
מבחינת האוכל? אם לא הייתי במדינה זולה ומשופעת כגון תאילנד, גם בישראל הייתי יכול להנות ממנות אסייאתיות, איטלקיות או מזרח תיכוניות במחיר השווה לכל כיס. מצד שני, חבר שלי, עם טלוויזיה באותו גודל, רק hd יותר עמוק וטלוויזיה חכמה, שילם 5200 ₪.
אני נוסע עכשיו במיניבוס מרווח וממוזג לבנגקוק. זוג השכנים שלי מהמלון טס ושילם מאה דולר יותר ממני. מצד שני אני מניח ששמונת התאילנדים שיושבים בטנדר במסלול שלידינו שילמו פחות ממני. הרבה פחות.
אני כבר בגיל בו אני זוכר איך ההורים שלי היו כשהיו בגילי. הם עבדו קשה בדיוק כמו שחבריי עובדים. אבל מעבר לסיפוק וההצלחות המקצועיות, הם נתנו לעצמם את מה שלא היה להם בצעירותם. זה מה שהכסף נתן להם (גם אם בצורה עקומה קצת, אני חושב שהיה אפשר לקנות אי בתאילנד ב1996 עם 15 אלף שקל).
היום, פיד הפייסבוק שלי לעולם יתמלא בשבע וחצי בשלל מכרים שמתלוננים על כך שהם עדיין בעבודה. ביום חמישי, כמו כלבלבים של פבלוב, כולם מודים לאל על כך ששלח אותם הביתה ל-60 שעות רצופות.
אני לא מאמין שאחוז כזה גדול של אנשים סובל בעבודה שלהם. אני חושב שהסיבה לכך נובעת יותר מזה שבתת מודע שלהם הם לא מבינים בשביל מה הם עושים את זה. הם לא מבינים כי אין איך להבין – העבודה קשה מדי, שוחקת, וכזו שלא מעוררת בך רצון בעתיד בתחום, ועם הזמן אתה מגלה שהתמורה לא משנה את חייך. אתה אוכל את אותו האוכל – רק באריזה יפה יותר. אתה מגיע לאותם מקומות, אבל האוטו נוצץ יותר. ואז אתה נוסע לחופשה ומגלה שהים משרה בך את אותו הרוגע בין אם את הדרך אליו עשית מבקתת הבמבוק שעולה 20₪ ללילה או מהבונגלו הפרטי שעלה 500.
ואז נוחתת ההבנה שאם אתה גם ככה פה בשביל הים, אפשר לוותר על הבונגלו הפרטי.
אז תבררו עם עצמכם מה רמת הנוחות שאתם מחפשים בחיים. אני רק יכול להמליץ שכשתגיעו אליה לא תשאפו להתעלות עוד ועוד מעליה כי זה יהפוך אתכם לאנשים חמוצים שאף פעם לא מרוצים ושתמיד מחפשים מה לא בסדר.
והכי חשוב – כשתמצאו את דרגת הנוחות הזו, חפשו את מה שעושה ספציפית לכם טוב – לא כי כולם אומרים, אלא כי אתם הרגשתם שזה מה שגורם לכם לאושר. על זה תוציאו את הכסף שאתם מרוויחים.
אתם עוד תודו לי על זה.
// אורן קורץ
