אני רוצה לכתוב אותך על כל הקירות של העיר הזאת
לסמן הכל בנאון בסמטאות החשוכות של תל אביב.
אני רוצה להיות משהו שאני לא, ושאתה תהיה משהו שאתה לא
ושנהיה טובים ביחד, כמו שהיינו אמורים להיות
בתוך הראש שלי.
אבל בינתיים זה רק מעקצץ בלב שהספקתי לתת לך מספיק מקום פה, כדי שיותר מידי מילים
יהפכו להיות פתאום שלך, ויותר מידי שתיקות יהפכו להיות שלי
אחרי הכל זה רק כמה הרגלים מגונים, וגם את זה נראה לי כבר אמרתי פעם.
והנה, אני מעשנת עוד סיגריה, כי אמרתי לך שאני אפסיק
העיקר זה להוציא אותך מהתודעה, ולהכניס לתוך ארסנל של זיכרונות נשכחים, וקצת וגעגוע.
אז אני כותבת אותך על כל הדפים המפוזרים בחדר, בסימני פיסוק, ובכמה שורות ריקות
ואני רוצה להלל אותך ולשבח, ולתאר כמה טוב היה הלילה שלנו, ואיך חיבקת אותי חזק,
ואיך התעוררנו עם חיוך
אבל למען האמת אתה ישן רק על הגב, ואת הלילה העברתי בבהייה בקיר הימני שלך
בצפייה מתחננת, שיגיע כבר בוקר.
התיישבנו על הספה הקרועה שלך, אני נשברתי ואתה אספת אותי חזרה
אפילו הכנת לי תה כמו שאני אוהבת, עם מיליון כפיות סוכר. שימתיק קצת את המרירות בגרון.
ביקשתי ממך לרסן את הפחדים שלך, למתן את החומות שלך ולהראות לי שיש איזו פרצה פנימה
חייכת והנהנת, אמרת שפשוט זה שונה מבחורות אחרות
שפה, עדיין לא התאהבת. מצחיק, הוא תמיד היה אומר לי שאני בחורה כזאת,
שמתאהבים בה בקלות
ורק אתה לא מצליח להכיל את כולי.
אבל גם זה לא משנה יותר, אתה בכלל ישן על כריות לא נוחות, ואני חזרתי למיטה הריקה שלי.
חושבת שאולי באמת הייתי מצליחה לבנות סוס טרויאני מספיק גדול, בשביל לחדור את החומות שבנית
אבל למען האמת, קצת אזל לי הכוח להילחם בתחנות רוח שבורות, ועוד עם חרבות מעץ.
ואולי בכלל הספקנות שלך דחקה אותי אחורה. גרמה לי לשתוק מספיק זמן כדי לזמן פיל ורוד
שיעמוד בינינו
אבל בתכלס, למדת להסתדר איתו, בלילות היית מבקש ממנו לזוז טיפה, כדי שחלילה לא יסתיר
לך פרק של הסדרה שלך שמתנגנת בריפיט מהיום שהכרנו.
ואני בכלל נזכרת במיץ תפוזים סחוט בכל פעם שאני חושבת אלייך, ובאותו הערב בסמטאות
החשוכות של העיר הזאת
איך הכל כבר היה מסומן על הקירות
ואיך שרפה לי הלשון ולא הצלחתי להוציא מילה
וכל מה שרציתי היה רק לעצור את כל הכאוס הזה, ולומר לך שלא תמיד צריך לדבר,
גם אם מגרד לך בקצות האצבעות
וגם אם חנוק לי בגרון
בוא נשתוק עוד לילה אחד, ניתן לכלום הזה לרחף סביבנו ולכל השאר להתפוגג,
בוא נניח אותנו בצד לעוד כמה רגעים, לפני שיגיע הבוקר
לפני שנבין.
// נסטיה מור