היא גוררת ארגז מאובק מהמדף העליון שבארון ומפזרת את תוכנו על המיטה. קרעי מילים, מכתבים ומשפטים שחשבה ששכחה מציפים אותה והיא חוזרת אחורה שמונה, תשע, עשר שנים.
"אני מחכה כבר להגיע לגיל 18" היא קוראת. "הייתי רוצה לעשות שירות לאומי בתל אביב" חברה שלה משיבה לה. ואז הן עוברות לרכל על המורה.
היא מבליעה חיוך מריר וחושבת על כל קומות החלומות שבנתה בבניין החיים שלה, על כל מה שהתגשם ועל מה שהתנפץ. מה שהספיקה. מה שעוד לא.
החיים שלה היו הבטחה אחת גדולה שעתידה להתממש ולפרוע את חובה יום אחר יום.
העתיד הקסום שלה כלל גיל התבגרות בלתי נשכח, שירות לאומי מחוץ לבית, אהבה רומנטית מהסרטים כולם, חתונה, ילדים, קריירה ממש שווה, מלא טיולים בחו"ל.
היא חלמה להיות סופרת. ממש הצליחה לדמיין איך היא יושבת על אדן חלון בשכונה פסטורלית כלשהי (ירושלים, היא מנחשת) וממציאה חיים של אחרים. היא דמיינה שהיא בוהה בנקודה רחוקה, מרוכזת, וכמה שניות אח"כ מבזיקה חיוך וכותבת במרץ. היא רצתה להיות טובה בזה.
ALIAS מתוך StreetArt in Germany
היא חלמה לעבוד כיועצת חינוכית. לשבת בפנים רכות מול ילד חמור מבט ולאט לאט לדבר איתו, לאט לאט לקלף ממנו שכבות של כעס, לאט לאט להבין מה מניע אותו, מה מעציב אותו ואיך לתקן אותו. היא זוכרת שישבה אז מול האינטרנט והקלידה במרץ: "יועצת חינוכית איזה תואר צריך בירושלים". אתם יודעים, מסוג הדברים שלא יודעים בדיוק איך לחפש אז כותבים מלא מילות מפתח ומקווים שהחבר גוגל ידע לחבר אותם לכדי חלום אחד מסודר.
היא חלמה לנגן על משהו. פעם בכמה זמן נתקפה אובססיה חדשה לכלי נגינה חדש – פעם זה היה גיטרה, פעם חליל צד, פעם פסנתר, פעם כינור. כל כמה שנים התאהבה במוזיקה קסומה אחרת ונדמה היה לה, באותה תקופה, שכל השירים בעולם מורכבים מאותו כלי ספציפי.
היא חלמה להתחתן בגיל צעיר. היא לא יודעת את מי "להאשים" ברצון הזה – היא יכלה לומר שהעובדה שלא היה לה טוב כל כך בבית דחפה אותה לרצות בית אחר, היא יכלה לומר שהיא פשוט אוהבת ילדים, אבל האמת היא שהיא פשוט רצתה להסתכל על מישהו ושהוא יחזיר לה מבט ושניהם ידעו שהם שייכים אחד לשניה. אחיזת הידיים האיתנה הזאת, היא קראה לזה, והייתה דומעת בציפייה.
אז היא לא סופרת, אבל כותבת קצת, פה ושם, ועדיין בולעת ספרים ונושמת עמוק כשיש משפט שמזיז לה את הלב.
היא לא יועצת חינוכית, היא לא מטפלת בכלל. העבודה שלה כוללת משרד אפרפר ותובעני כבר שנים ארוכות והיא לא ממש יודעת את הדרך החוצה.
היא לא נשואה, אבל היו פעמים בהם דימתה שהגיעה הביתה. הבית שלה התגלם בפרצופים שונים, עיניים אחרות ותקוות שחשבה שיתאחדו לאחת משותפת.
ועכשיו יש לה משהו, משהו טוב דווקא, אבל לכו תדעו.
פסנתרנית היא כבר לא תהיה, היא אפילו לא קרובה לזה, אבל בשנה האחרונה אורגנית שתי קומות-עאלק-וינטאג' מפארת את החדר שלה, ומורה אחד נהדר מנסה ללמד אותה איך הופכים אצבעות למוזיקה.
אולי לא את כל החלומות הגדולים שלה היא תגשים. חלקם אולי אבדו לנצח, חלקם מחכים לה בפינה שתתפנה להתאמץ בשבילם. אבל במאזן הביניים הזה, היא יודעת, היא דווקא בסדר.
היא מרימה את העיניים ובוהה באחד הקירות העמוסים שבחדר שלה.
בוב דילן בשחור לבן, מרוח על קנבס, במבט נוגה ומרוחק מסתכל עליה חזרה. מתחתיו כתוב משהו שהוא בטח אמר ברגע של השראה:
מי שזה לא יהיה, ה"אני" שלה. יש לה תחושה שיש לה עוד הרבה לגלות לגביו.
// קורל כהן
