יש משהו ביומולדת שמבאס אותנו ככל שאנחנו מתבגרים, מין חוסר הלימה בין הגיל הביולוגי שלנו לבין איך שאנחנו מרגישים או איך שהיינו רוצים להרגיש.
לפני היום הזה יש מלא מחשבות, כמו מין יום כיפור אישי שאנחנו עושים חשבון נפש אבל איכשהו כל מה שהשגנו מתגמד מול כל מה שלא.
תסתכלו על ילדים, יש להם שמחה טהורה מהיום הזה בחיים לא תשמעו ילד קטן אומר "אני לא אוהב מתנות" או "אני לא ממש אוהב לחגוג את יום ההולדת". ככה זה. ככל שאנחנו גדלים אנחנו הופכים לציניים מעט מרירים ובעיקר יותר גדולים משנה לשנה.
חודש לפני היום המיוחל כבר התחלתי בחשבון נפש שיהיה מספיק זמן לשקוע בכל מה שטרם הצלחתי. עזבתי את ת"א, עברתי שלוש דירות, התפטרתי מעבודה שלא הייתה טובה אלי, שברון לב כואב + בונוס של תובנה משמעותית: מילים הן דבר נזיל, לפחות אצל הגבר ההוא.
כשהגיע ינואר כבר היה חורף וידוע שזה מגביר דכאון אז החלטתי לעשות מעשה ולחגוג את יום ההולדת שלי. אפשר לסמן על אצבע אחת את מס' הפעמים שעשיתי מסיבה והשנה החלטתי שאני שמחה בחיים, שמחה בחלקי. לא סתם אומרים שהמצווה הקשה ביהדות היא לשמוח שמחה אמיתית כזו שמגיעה מהבטן ומתפשטת למעלה עד שנהיה חיוך דבילי רחב.
באותו יום כאבה לי הבטן כמו שתמיד קורה שאני מתרגשת או שהאינטואיציה שלי מנסה לאותת לי שמשהו רע עומד בפתח. בחוץ היה גשם זלעפות וקר נורא וחשבתי ברצינות לבטל ולהחזיר את כולם לפוך החמים והנעים.
כל המוזמנים היו ממש מקסימים, גם ההריוניות. אף אחד לא ביקש פטור ולא התלונן בפני על היום הקר שבו החלטתי להיוולד, מי כמוני יודעת שרק שמחה גדולה או אסון נורא יכולים לאחד במקום אחד את הנפשות האלה ביום שכזה. הבר היה קפוא ובמקום נערכו לזה וחילקו לכולם שמיכות, כך יצא שכולם עם שמיכות מנומרות עליהם, גם הגברים שבחבורה נכנעו לקור והתמסרו לשמיכה.
למרות שקר חמים לי בלב, אני לא יודעת אם זה מהאלכוהול או מהרבה אהבה שמחממת אותי, זה כבר לא ממש משנה – אני בתוך זה. אני מחליטה להנות מהתחושה שיש לי מפזר חום בבטן, מצרך נדיר בימים שכאלה. סביבי יש משפחה וחברים שהם משפחה ואני מצליחה לראות את עצמי כפי שאני ניבטת מעיניהם.
הם מסתכלים בי בעיניים מלאות אהבה ודמותי נשקפת מעיניהם כחזקה ואמיצה. זה לא מבט של רחמים, את השלב הזה כבר עברנו בימי הולדת הקודמים שהוחרשו על ידי כלא קיימים.
הם באמת מבינים שהם עוברים איתי חתיכת דרך. ארוכה, מתסכלת, לעתים כואבת אבל מלאה בבחירות ובמעשים שהם שלי. כולם לקחו חלק כלשהו במסע הזה של החיפוש. חיפוש זוגיות, חיפוש עבודה, חיפוש בית ובעיקר החיפוש אחר האושר שלי.
וזה הדדי ביני לבין האחיות, הגיסים והחברים. זה כבר גיל כזה שסביבך נמצאים רק אלה שבאש ובמים, אין זמן לכאילו וכמעט. זו המשפחה שלי, אלה האהובים שלי. כבר בתחילת הערב אני מתארגנת על שתי כוסות למברוסקו כרזרבה, ממתינות לי בצד כדי שלא אצטרך להמתין. אני כבר ממתינה זמן רב והערב מגיע לי שלא. החברה התמירה והיפה שלי מעיפה מבלי להרגיש את כל השתייה שמונחת וכל מה שזה עושה לי זה חיוך דבילי. ככה זה, אנחנו מתכננים ואז באה סופה שמעיפה את הכול ומביאה איתה משהו חדש.
// אורית חן קוז'וקרו
