הייתי ממליץ לכם לבחור ב"וויפלאש" אבל אתם לא תקשיבו לי. אז אני אספר לכם איך היה לראות את "50 גוונים של אפור" בקולנוע שהוא לא חלק מקומפלקס עצום של אולמות, מסעדות וערסים.
המחברת של הספרים, אריקה לנרד (או אי. אל. ג'יימס), אשכרה הפכה את ההארד-קור ל"סטפ-אפ". תיאורטית, אין שום סיבה שלא יתפתח סביבה פולחן אישיות מאדיר מצדו הגברי של הגלובוס. התגובות העצביות של בחורות בכל הנוגע לספרים הנ"ל, שוות ערך להצעת נישואין וסלפי עם זוהר ליבה בו-זמנית. נניח בצד לרגע את אלה שסיגלו לעצמן את הדפוסי התנהגות של קת'רין טרמל כדי להרגיש נועזות ומגדירות את עצמן "מאוד ליברליות" על מנת לטשטש בחן את הפתיחות שלהן בנושאים שעדיין מוגדרים אצלנו כטאבו. אבל היכולת של טרילוגיית הספרים הזו לחדור שיריון פריג'ידי תחת מעטה של העצמה נשית, היא פשוט טובה וערמומית מכדי שלא תהיה בה התערבות של יד גברית-סוררת אחת לפחות.
הזמנתי לי ולה כרטיסים והלכנו לראות על מה מדובר.
עטורי חיוכים נאיביים, נכנסנו לקולנוע ושעטנו אל עבר המזנון שמספר שניות לאחר מכן התברר כמעוז זימה קטן באדרת קולינרית ומהווה את הפור-פליי לסרט.
בקרוב בללין (מתוך עמוד הפייסבוק Love Corner Sex Toys Shop)
"פופקורן גדול בבקשה" פניתי אל המלש"ב מאחורי הדלפק, שבאופן הלקוח בוודאות מקומדיית נעורים אמריקאית ניסה לחלוק איתי את הייעוד הנסתר של קרטון הפופקורן. בקולנוע…
"פופקורן גדול אה???" שרבב המלש"ב העליז, שנראה כאילו יציע לנו אוטוטו גם חליפת לטקס וחרוזים אנאליים במבצע.
"אתה לא חושב שבינוני יספיק?" היא שאלה. תהיתי לרגע אם תמימות בתולית עומדת בבסיס השאלה, או שמא הפרטנרית שלי היא נחש סרקסטי וחד-הבחנה שבחר להרכיב קואליציה דווקא עם נער הפופקורן.
נכנסנו לאולם.
אולי אני שיפוטי מדי, אבל משהו במוסר עבודה המופתי של הסדרן אמר לי שהבחור מודע לכך שהוא הכתובת לגחמותיהן של הנשים העריריות באולם, שברובו ישבו זוגות. חלקם צעירים והרפתקניים, חלקם בני גיל הזהב שדוגלים בנוסחה הידועה לאריכות ימים, וגם חבורה של ארבעה גברים שציפו לצאת לציד בלוקיישן אסטרטגי אבל נראו יותר כמו נבחרת ישראל באונס קבוצתי.
קשה להסביר את התחרות הסמויה והעקובה מחומר סיכה שנרקמה בין הזוגות באולם, אבל נדמה שבכל אחד מהם בער הדחף להתבלט ביצריו כאילו יוכתר בסוף ההקרנה כ"עבד ומלכת הנשף". בהיתי בשלט האוסר על עישון וציינתי בפניה שהוא רק גורם לי לרצות לטמא את החלל יחד איתה בשביל הסיכוי הקלוש שנקבל מהסדרן פס להדלקת הסיגריה שאחרי.
חשבתי לרגע על הזוגות שצופים בסרט באולם וי.איי.פי. בהתחשב בתנאים הנשיאותיים שעומדים לרשותם, דמיינתי אותם מעיפים את הפופקורן באוויר ופוצחים במסיבת סווינגרס חולה. פרץ צחוק מטומטם יצא ממני, ניסיתי לטשטש אותו באמצעות שיעול פיקטיבי ונשמעתי כמו זקנה גונחת. מבוכה שררה באולם.
Sodom Time by Ziv Sameach
למעט אדם מבוגר שיצא שבע פעמים מהאולם, והעלה תמיהה האם ניתן להמיר "50 גוונים של אפור" ל-"9 וחצי שבועות של שיכרון חושים על האסלה" ועוד דבוקת שמיניסטיות שצהלו למראה כל איבר אינטימי שצץ על המרקע – האי סיפוק (אכזבה..) בקרב הצופים הורגש היטב כשהכתוביות החלו לרוץ. התברר לכולם שהבאזז סביב הסרט הוא בסך הכל סערה בכוס תה. זה לא שאפשר היה לקוות שיחדשו להם משהו, הם פשוט הלכו לבדוק אם הדמיון של הבמאית מסונכרן עם שלהם כשהדפוס הופך לתמונה נעה. נכון לזמן כתיבת הדברים, הם עדיין מעדיפים את הספר. או פורנו.
הרע: הסרט.
הטוב: מחוץ לקולנוע יש ברים, בברים מוכרים אלכוהול ואלכוהול זה כיף גדול.
צ'ירס.
// יובל פלג
