בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שזה יקרה. אפילו בימים שבהם פרץ אופטימיות שטף את הנפש וצבעתי את העולם מסביבי בגוונים זרחניים של וורוד בזוקה, לא תיארתי לעצמי שכך יהיה. לא העזתי לרגע.
ארבע שנים אחורה. אני צעירה יותר אבל נראית פחות או יותר אותו דבר. רק בלי הפוני. אני מאוכזבת מבחור ועם לב סדוק אני פוגשת אותו. במבט ראשוני, אם לומר בנימוס, הוא לא ממש נראה היה כמו הטיפוס שלי. אם יש בכלל משהו כזה. מיליון נורות אדומות מהבהבות בפראות ומסנוורות לי את העיניים אבל אני בוחרת להתעלם. נותנת לעצמי אור ירוק להתאהב ואוהבת בפול גז.
שנתיים וחצי קדימה. אני יושבת בוכייה על רצפה, מדממת אהבה בזמן שהוא אוסף חפצים אל תוך תיק גב קטן ועוזב אותנו. שבוע אחרי, אני אורזת את כל הזוגיות שלנו אל תוך קופסאות קרטון גדולות ומחלקת רכוש. כמו גרושה רק בלי הטבעת. רק אני שם, עם עיניים נפוחות מדמעות. מתבוננת בשקיקה בשאריות זיכרונות שהותיר ותוהה אם אראה אותן שוב. בטח אראה אותן שוב, אני מנחמת את עצמי ותוחבת עמוק אל תוך מזוודה. ביום שאחרי, הוא ידאג לנקות יפה יפה את השאריות ואני אחזור מהעבודה אל דירה נטולת מזוודה ונקייה מזיכרונות. רק אני אהיה שם, עם עיניים נפוחות מדמעות.
תאמינו לי, נלחמתי. כמו חיה
זה לקח חודש להרגיש בנוח לשתף חברות ולדבר על הפרידה, עוד חודש להפסיק לנסות להחזיר אותנו, ועוד חודש להודות באמת המרה שאני והוא, היה ונגמר. זה לקח עוד חודשיים עד שהעיניים יבשו מבכי, ועוד חודש עד שחיוכים הדיחו עצבות ותפסו פיקוד על השפתיים. תמיד לוקח לי זמן להניח בפח את העבר ולהתקדם. כמו צבתות סרטן אני תופסת חזק ומתקשה לשחרר. אך אולי אף פעם לא באמת מתגברים. אולי כשנפרדים וכואבים את עצמנו מבפנים, בסך הכל רק מנסים ליישר את הלב שהתקמט. מחליקים ומורחים שכבות עבות של מייק אפ רק כדי לא לראות את הקמט, והלב שלי? כבר מלא קמטים.
עוד שנה קדימה, היום. אני מבוגרת יותר אבל נראית פחות או יותר אותו דבר. רק עם פוני. אני מאוכזבת מבחור ועם לב סדוק אני מקבלת הודעה שהוא רוצה לחזור ולאהוב. הייתי רוצה לשלוח אותו לחפש את החברים שלו, לשחק אותה גלוריה גיינור ולסובב אותו לכיוון הדלת תוך שאני ממלמלת איי-וויל-סורבייב.
במקום זה, הבלבול פותח שולחן ומחליט לסעוד חגיגית אצלי בראש. הרי ימים ולילות המתנתי בצימאון לרגע שבו ירצה אותנו שוב. גוועתי שירצה בי שוב. ועכשיו מה, אולי הוא בכלל לא באמת רוצה. אולי הכל הבל הבלים, לא כלום אלא סתם משחקים של גברים, שרק רוצים לנפח את החזה על חשבון אחרים. על חשבוני. או שאולי הפעם זה אמיתי. אולי עשינו עד לרגע זה חזרות כאילו היינו בהכנות למופע המרכזי של החיים. רק כדי שלא נופתע ושלא נעשה טעויות.
ואולי הייתה זו רק חזרה גנרלית?
קשה לי מאוד להאמין. אתה שומע? אני כבר לא מאמינה. כי רציתי שתעשה מעשה, שתילחם עלי אפילו שאתה בעד שלום. רציתי שתתקשר, שניפגש ונדבר. רציתי שתרצה. לא רציתי לכתוב רק כי לא רציתי לקרוא אותך. רציתי לשמוע מקרוב, לגמוע את המילים. רציתי להרגיש. רציתי לרצות.
הפחד משתק אותי מבפנים. אתה שומע? אני מתה מפחד. כי מה אם זה לא יעבוד, ואיך בדיוק זה יעבוד אם זה לא עבד קודם. כי מה אם יעברו שנים ופתאום יבוא יום שתחשוב שזה כבר לא מתאים, ולמה בעצם שתחשוב אחרת. אתה הרי יודע מה אומרים על ההיסטוריה, היא חוזרת.
// לימור ישעיהו
