אני הבחורה שלא יודעת לכתוב,
הבחורה שלא עושה את זה טוב.
הבחורה שאין לה מילים כדי להתבטא,
זו ששותה וודקה, ולא תה.
אני זו הבלונדינית, "המשהו לא רגיל"
זאת שעושה עיניים ל80 איש במקביל
זאת שמחייכת לאחד וזורקת נשיקה לאחר
אני זאת שחופרת בפייסבוק, אולי תיזכר?
מעלה מלא תמונות בבגד ים
טסה לפריז, לרומא, עם כל העולם
מבלה עם ההוא, עם הזה והזה,
זאת עם התחת הקטן והחזה.
אני הבחורה שכתבה את מה שקראת אתמול
ההיא שאותה רצית לשאול
זאת שגרמה לך לשבת שלוש דקות ולחשוב
על פוסט שגרם לך להרגיש כזה טוב
על ההיא שעזבה או ההיא שעכשיו,
זאת שאיתה זה בדיוק המצב
אני הבחורה שגרמה לך לחזור
שהדליקה לך מחדש את האור
אני הבחורה, ההיא, הבלונדינית מהבר
אם תנסה להיזכר קצת בעבר
זאת שהתחלת איתה ואמרת "בטח היא זורמת"
זאת שלא ידעת שרוצה להיות סופרת.
2008, אני בת 14, יש לי הרבה להגיד ורק מחפשת איפה לשפוך את זה. ההורים שלי היו אנשי תקשורת מוכרים, ובעברם עבדו ב"ידיעות אחרונות". כדי לא להיות הילדה המפונקת עם הפרוטקציות, החלטתי ללכת על המתחרים, לעשות את זה בדרך הקשה. אז שלחתי כתבה והוזמנתי ל"בית מעריב" להיפגש עם העורך הראשי של "מעריב לנוער", יחד עם עוד 20 נערים. לפני הפגישה איתו, נכנסנו לחדר עם עורך המשנה. הוא הסתכל על כולנו במבט בוחן, ולבסוף נעצר עליי.
"ואת מה את עושה פה?"
"מה זאת אומרת?" עניתי. "באתי לכתוב, כמו כולם".
"הא… אם את אומרת".
אני ילדה בת 14, עם מעיל ארוך לבן, מגפונים חומים עם עקב קטן, פן בשיער ואולי אפילו מסקרה. לצידי יושבים יצורים משונים (אני בטוחה שלימים הם נראים ממש טוב) שכל אחד מהם לבוש בצורה מוזרה אחרת, בעיקר עם הרבה שחור. אבל אני, הבלונדינית הקטנה עם הליפגלוס הורוד נוצץ, נראית לו מוזרה. יצאתי מהחדר ורק רציתי לבכות. לא הבנתי מה לא בסדר בי ולמה מתוך כל 20 כתבי הנוער שנכחו בחדר, רק אני נראיתי לו יוצאת דופן.
שלחתי את הכתבה הראשונה שלי עם בטחון מעורער והרבה פחדים. אולי אני באמת פחות טובה מהשאר? אולי הוא לא סתם הסתכל עליי במבט הזה? הוא הרי מבוגר, הוא כבר שנים בתחום והוא יודע מה הוא עושה. אולי אני באמת לא יודעת לכתוב? חיכיתי שבועיים כדי לקבל את הגליון הנכסף, כשהוא הגיע אליי, ראיתי הפנייה לכתבה שלי בעמוד השער. ניצחתי.
2013. אני נכנסת לחנות ספרים ומבקשת מהמוכר את הספר החמישי של "שיר של אש ושל קרח". "יש כמה כאלה, את יודעת"
"כן, ביקשתי את החמישי".
"יש עוד לפניו, את יודעת".
"כן, אני רוצה את החמישי"
"איך קוראים לספר שאת מחפשת, את יודעת?" הוא הסתכל עליי במבט שנראה כאילו חשב בליבו, 'ילדה, איפה אמא? פה לא מוכרים ברביות, זו חנות ספרים.'
"שומעת חמודה? תתקשרי למי שאת קונה לו את הספר, רק כדי שתהיי בטוחה".
"הספר בשבילי. אתה יכול להביא לי אותו בבקשה?"
"בשבילך? אוקי…." אחרי שיחה מתישה במיוחד, אני ניגשת לדלפק כדי לשלם על הספר.
"תגידי, אפשר את הטלפון שלך?".
אלו הם חיי.
אני הבחורה עם הבלונד, האיפור וחולצות הבטן,
אני הבחורה שגם על עקבים יש לה קצת שכל,
זאת שהלכה לאוניברסיטת תל אביב
ולומדת ספרות ולא משהו מגניב
אני זו שאומרת ועושה מה שהיא רוצה
שיודעת שלא הכל מגיע לה, ובכל זאת מנסה
אני הבחורה שלא יודעת לצייר, לשיר וגם לא לרקוד.
אבל אני הבחורה שיודעת לכתוב.
אני הבחורה שיודעת לכתוב.
// רוני שינקמן
