החיים עצמם חסרי משמעות לחלוטין. הרי לא חשוב מה אני אעשה בחיי הקצרים, בכל מקרה כדור הארץ ימשיך להסתובב, השמש תזרח ותשקע, אנשים ייוולדו וימותו, יתחתנו ויתגרשו, ישמחו ויתעצבו ובסופו של דבר, לכל המכלול הזה שנקרא חיים אנושיים על פני כדור הארץ, אין משמעות.
אם אין לחיים ולעולם משמעות, בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה להתאמץ למצוא עבודה טובה, ובית כיפי לגור בו. בשביל מה לחפש אהבה ולהביא ילדים לעולם אם גם ככה זה לא באמת משנה לאף אחד ושום דבר. ואז, הרצון להתכרבל אל תוך כדור קטן במיטה הגדולה שלי ולבכות עד שאירדם מתעלה על הרצון שלי להילחם בחוסר המשמעות של הקיום, ואני שוקעת אל תוך הדיכאון.
רגעי הבאסה מגיעים אליי בעיקר בחורף בהתלבטויות בין להישאר בבית לבין לצאת אל הקור, בו הבית תמיד מנצח. בלהיכנס למיטה מוקדם כי קר ובלראות עוד סרט מדכא שיזכיר לי שוב כמה החיים הם סתם. ואז אני קולטת שאני מתקשרת עם הסביבה פחות ופחות. מינימום מילים למינימום אנשים, רק כי חייבים. ואין לי כוח לשום דבר ואף אחד וכל מה שאני רוצה זה לעצום את העיניים ושהכול פשוט ייעלם וייגמר.
9 ROOMS
שכשהייתי קטנה קלטתי שזה לא באמת משנה מה אני אחלום להיות כשאהיה גדולה, כנראה שאגמור כמו ההורים של כל הילדים אצלי בכיתה – בעבודה משעממת וחיים משעממים חסרי ריגושים לחלוטין. אביא לעולם ילדים והם יעברו את אותו התהליך שאני עברתי וכנראה גם יבינו שאין לזה שום משמעות באמת. ולמה שאני ארצה להביא ילדים לעולם שמוקיר הצלחה ועושר כלכלי על פני טוב לב ואושר? למה שאני אביא ילדים לעולם רק כדי שהם יביאו עוד ילדים לעולם כדי שהם יביאו עוד? המשך הקיום המין האנושי לא נופל על כתפיי בלבד, מעבר לכך שגם הוא בעצמו, דיי חסר מטרה, חוץ מהמטרה של להמשיך את עצמו. הגן האנוכי מישהו?
ואז אני מחפשת סיבה לקום בבוקר, כי קר בחוץ ולא בא לי לצאת מהמיטה בכלל. וכשאני חושבת על זה, היום שלי הולך להיראות כמו אתמול וכמו מחר וגם אם ממש אתאמץ ואנסה לחשוב על סיבה טובה להתחיל בכלל את היום, לא אמצא. עד שאני מקבלת מייל מאסוס שהמשלוח שלי יצא לכיווני, ואני נזכרת למה אני צריכה לקום. הרי כסף מניע את העולם, וגם את היום שלי, לצערי. בגלל זה אני קורעת את התחת מגיל 16.
9 rooms
בעצם, איזה אפשרויות יש לי? אני יכולה להמשיך לחיות את הקיום חסר המשמעות שלי ללא חשק, רצון או תשוקה לכך, להישאר בבאסה, לבכות על כל דבר קטן ולהיות מתוסכלת על איך העולם והחברה שלנו "מתפקדים", על החלומות הגדולים שלעולם לא אגשים. על הדברים שלעולם לא יהיו לי ועל הדיכאון שבלקום כל יום לעבודה משעממת במשך כל חיי בשביל להשיג בסופו של דבר זין.
או, שאני יכולה להתפקס, להיות כמה שיותר בכאן ועכשיו ולא לחפור במוח על העתיד חסר המשמעות שלי. לחפש דברים שאני יכולה לעשות שכן יש להם משמעות כלשהי ולהיות אדם חיובי, לנסות ליהנות מכל רגע ומכל דבר שאני עושה ולזרוק את הדברים שעושים לי רע. להתמקד ברגעים של עכשיו יותר ובחוסר המשמעות של הקיום פחות. לא להיות מונעת מהפחד של הכלום. וכשהשמש תזרח, חזקה מתמיד, וכולנו נפשוט את בגדינו ונרוץ לחופי הים התיכון, הבאסה של החורף תיראה כל כך רחוקה ומעומעמת ואני אשכח את הרגע בו לא ראיתי טעם לקיומי.
קיץ
// נטלי להב
